למה אי אפשר לעשות אותם בעבודה עצמית לבד?

זאת אומרת: אני מרגיש המון התקדמות בזה שאני מפנים לעצמי שאין לי שליטה לבד, ו"בכל יום ויום יצר הרע מתגבר על האדם, ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו" (ואל תתפסו אותי על המילה. אני יודע שזו מחלה ולא סתם יצה"ר).
אני עובד בשיטת "רק היום" שנפלאה ביותר.
אני מבין שאין לי שום סיכוי לבד, אלא בידיו של הקב"ה.

מה יש בקבוצה שאי אפשר לעשות לבד?

אני לא שואל כדי להתריס, אני רוצה להבין, אם כל מי שהיה מתלהב כ"כ, כנראה שיש פה משהו.
אני אלך על כל מה שיעזור לי להחלים, אבל אני עדיין צריך עוד דחיפה קלה לעשות את הצעד הזה.

אשריכם!

שאלה טובה. כל הצעדים נכתבו בלשון רבים: 1 - הודינו, 2 - הגענו, 3 - החלטנו, וכן הלאה על זה הדרך... ולא לחינם, הריכוז העצמי הוא מהבכירים  שבפגמי אופיינו, בגינו חלק נכבד מאיתנו הפכו לאנשים בודדים, השינוי ההכרחי בגישה מחייב יציאה החוצה, פשוט יותר קל לצאת החוצה מעצמנו כשיש מישהו כמונו לידינו. הוא מכיר את דרך הפעולה והחשיבה ויכול להצביע על השקר העצמי לכשיתרחש והוא יתרחש.

אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, נקודת מבט חיצונית קריטית, זו מחלה של אנשים הנראים רגיל וברגע מתנהגים כחסרי שפיות מוחלטים, יהיו רגעים מן הסתם שאתנהג בחוסר שפיות קטלני לי וסובבים אותי, ואחשוב שאני שפוי ואין כל בעיה בהתנהגותי, ואם ישנה בעיה, הרי היא בהתנהגות זולתי.

אני חייב כח גדול ממני חיצוני לי, נגיש, שיכול להשמיע את דעתו. שיצביע לי מנסיונו על הכיוון הנכון. 

מקווה שהועלתי.

נ.ב: האשכול הזה כדאי לו שיהיה בפורום קבוצות 12 הצעדים.

אמשיך בדרכו של אסירותודה:

הכוח החיצוני שעוזר לנו - זה בעצם הכוח לצאת מעצמי. אתה בתוך עצמך, אדם שחי כל חייו בתוך תוף מסתובב של מכונת כביסה- אין לו מושג איך נראים חיים מחוץ לתוף המתסובב.

ברגע שאתה מתחיל לדבר עם משהוא, מספר לו את הרגשתך, ומשתף אותו בתחושותיך אתה בעצם מכריח את עצמך להתבונן על עצמך מבחוץ.

ההתבוננות הזו מוציאה אותך מהתוף המסתובב- ורק אז אתה מצליח לראות את המציאות בצורה קצת יותר אובייקטיבית.

הכוח החיצוני שמציל אותנו - זה הכוח החיצוני שעוזר לנו לראות את המציאות האמיתית כפי שהיא נראית  מבחוץ. ברגע שאנחנו רואים את המציאות נכוחה- אנחנו מגלים את האבסורד שבחיים בתוך התוף המסתובב.   

בא נאמר שאני מגיע מפלנטה אחרת ומשתכנע על ידי קריאה שכדאי לי להיות יהודי שומר תורה ומצוות. אני קורא בתורה על התפילין ומחליט להניח תפילין. אני מכין תפילין לפי מה שאני קורא בשולחן ערוך ומניח אותם. איך הם ייראו ואיך תיראה ההנחה שלי? כמעט לא יהיה קשר בין התפילין האלו לבין התפילין שמניחים אנשים אחרים.

אז איך כן לומדים להכין תפילין ולהניח תפילין? על ידי זה שמגיעים לבית הכנסת ורואים אנשים אחרים עם תפילין, הם עוזרים לי ואני עוזר להם לראות אם התפילין לא במקום הנכון, בצבע הנכון וכן הלאה.

זוהי כמובן רק זווית אחת של הקבוצות, שפשוט לא ניתן לבצע את הצעדים בלי להיות עם עוד אנשים שמבצעים אותם. אני יכול להיות משוכנע שאני מתקדם - אבל בעצם אני הולך אחורה.

יש עוד כמה וכמה זוויות נוספוות לענין של הקבוצה, ובחלקם נגעו קודמיי. מבחינתי, החלק שבו אני נחשף מול בחולשות שלי הוא קריטי להחלמה. אני חייב להיות כנה, להסתכל לאנשים בעיניים ולספר על החוסר אונים שלי. ככה אני מפסיק להחביא שלדים בארון, מפסיק את כל הסודות ומתחיל בהחלמה.

ואם אפשר להוסיף עוד ענין .
חלק מהמכורים ואני ביניהם אנשים בודדים מאוד ,  וגם כשכביכול כלפי חוץ נראים בחברה וסבבה , אבל בפנים בדידות רגשית וכו' .    ומתוך התחברות לקבוצה  ,  וקבוצה חי' שרואים בעיניים החיבור חזק יותר .
יש פה מימד גדול להחלמה לבדידות שהורגלנו אליה .  מה שכמובן עוזר בהחלמה  מתאווה וכו'

יצא לי לקרוא סיפורים  מהדורות הקודמים  ,  בהתועדות חסידית היתה אחווה כזאת ,  היו משתפים בין ניגון לניגון מהקשיים הרוחניים שכל אחד עובר , אומרים לחיים , מחזקים אחד את השני , כמובן מדברים בדברי תורה .
אבל העיקר היה הקשר הרגשי והנפשי שהיו מרגישים בין אחד לשני . 

והיום אנשים יושבים אחד מול השני,באירוע או בכל מפגש אחר ,  ומדברים בפלאפון  .
העולם השתנה אבל הנפש והרגש נשארו עם אותם צרכים.
                        איפה הקשר שהיה פעם ?....