הוא השקיע חודשים ארוכים בתכנון ההצגה עד לפרטי הפרטים הכי קטנים, והרגיש שהוא עומד להגשים את חלום חייו. אבל כבר בחזרות התחילו האכזבות. התלבושות הגיעו מהמפעל כשאינן מעוצבות בדיוק לפי ההנחיות, התזמורת אמנם ניגנה לפי התווים, אבל התחושה שלו הייתה שיש שם זיוף, שמשהו לא מספיק אותנטי.

שלא לדבר על השחקנים. הם אמנם שיננו בהתמדה את הטקסטים הארוכים שכתב, אבל כשעמדו על הבמה שכחו מדי פעם כמה מילים, וזאת אחרי שהוא בחר ובחן כל מילה בקפידה רבה. גם צורת ההגשה שלהם לא ענתה על הציפיות, ובמיוחד באותם חלקים שמבחינתו היו אמורים להיות המרגשים ביותר. הוא הרגיש איך אט אט הורסים את כל מה שבנה בעמל רב.

הוא ניסה להיות מתחשב ואדיב, והסביר שוב ושוב בסבלנות את החזון שלו. כשזה לא הביא לתוצאה הרצויה, הוא ניסה גם להיות תקיף וסמכותי ולהציב גבולות ברורים. אבל שום דבר לא עזר. התוכנית שלו נראתה אולי מצוין על הנייר, אבל התנפצה אל סלעי המציאות הנוקשה.

ואז הגיע היום הגדול. הוא ישב בפאתי האולם החשוך, והרגיש איך החושך הולך ומתגבר לאורך כל ההצגה. היא אמנם הסתיימה במחיאות כפיים סוערות, אך בפיו היה טעם צורב של החמצה. רק הוא ידע איך זה באמת אמור היה להיות. אם רק היו כולם יותר קשובים לו, עד הניואנס הכי קטן, ההצגה הייתה יכולה להיות מושלמת.

אחרי תקופה ארוכה וכואבת של ניסיונות כושלים ומאכזבים, הוא החליט לעזוב את תפקיד הבמאי ולהפוך לשחקן פשוט. המעבר היה אמנם קשה, אך הוא גילה שהוא משמעותי ומשתלם.

ההבדל העיקרי היה שכבר לא הייתה לו בראש תמונה ברורה של איך ההצגה צריכה להיראות. הרי הוא כבר לא זה שכותב את התסריטים. אם התרחש על הבמה משהו לא צפוי, בחזרות או בהצגה עצמה, הוא פשוט הקשיב להוראות שלחש הבמאי לתוך האוזנייה שאותה הרכיב, וניסה לבצע אותן ביעילות המירבית. עול כבד של אחריות עודפת ירד מעל כתפיו, ולראשונה מזה זמן רב הרגיש שהוא באמת מסוגל לנשום לרווחה.

בצעד הראשון הודינו בחוסר האונים שלנו מול התאווה, בצעד השני הגענו לאמונה בכוח גדול מעצמנו שיכול לעזור לנו (הקב"ה), ובצעד השלישי אנחנו מתחילים בבניית מערכת יחסים חדשה איתו, שמבוססת על כך שמעכשיו הוא זה שכותב את התסריטים ולא אנחנו.

זה נשמע קצת מוזר, כי הרי ברור שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, וכותב בהשגחה פרטית מדויקת את התסריטים של כל הברואים כולם. אז במה בדיוק מתבטאת כתיבת התסריטים שלנו?

בתחילת הדרך של ההחלמה בדרך כלל קשה לנו לראות את זה, אבל זה מתבטא בהתנגשות היומיומית שלנו עם המציאות, בהתנגדות העזה שלנו לכל מה שלא קורה בדיוק כמו שהיינו רוצים. כל זה גורם לנו להצפה של רגשות שליליים קשים. אנחנו מחפשים מפלט ומוצאים נחמה אצל התאווה.

ברגע שאנחנו מפסיקים לנהל את המציאות, וקשובים להוראות של "הבמאי הראשי", יורד משקל רגשי כבד מעל כתפינו, ואנחנו כבר הרבה פחות מרגישים צורך לברוח.
ויש כאן גם רובד נוסף: הזכרנו בעבר את דברי הרבי מקוצק על כך ש"הקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס". אם אנחנו חסרי אונים מול התאווה, ואנחנו מאמינים שהקב"ה יכול להשאיר אותנו נקיים, אנחנו חייבים לתת בידיו את ההגה.

אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו. אנחנו לא יכולים להמשיך להתנגד בכל תוקף להשגחה הפרטית שלו בכל תחומי חיינו, ובאותה נשימה גם לבקש שבהתמודדות מול התאווה נזכה להשגחה פרטית מיוחדת שמעטים זוכים לה.

אז מעכשיו - הקב"ה מנהל את ההצגה!

***

מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו - "רק חזק ואמץ!"
לקבלת העלון במייל - shmor.help@gmail.com
לארכיון הגיליונות - gyenewsletters.netlify.app/archive/
לצפייה בכל הגיליונות בגוגל דרייב: drive.google.com/drive/folders/1ypMONNWbrQg3OsJWqFxmJjW7TShqIQTq?usp=sharing

לא קל, לרדת בדרגא..

symcha כתב on 12 נוב' 2026 15:54:

נכון, גם הדירוגים למאמר הזה היו נמוכים יחסית. אני נוטה לחשוב שזה גם בגלל שבאמת קשה לשמוע את הדברים האלה, ועוד יותר קשה לנסות ברצינות לחיות לפיהם. אבל זה מפתח חשוב להחלמה.

ובמיוחד לך שמחה אני מקדיש את החסידישע ווארט שעלה לי עכשיו.

אמרו חז"ל: "נחית דרגא ונסיב איתתא". דהיינו רד בדרגא מבמאי לשחקן, ואז "נסיב איתתא" (תישא אישה) תתעלה בענייני ההתמודדות עם ענייני תאוות נשים (לשאת מלשון להרים). ובקיצור, ירידה לצורך עלייה, ודי לחכימא ודו"ק.

ליל שישי, אז נחה עלי הרוח...
שבת שלום ונקיות. לנו ולכל ישראל!

מילה בסלע..
ותודה על ההקדשה האישית!

לעצם הענין, באמת קשה מאד להסכים עם המצב הזה שאני מתמודד עם כאלו דברים, זה אומר להסכים שאני ירוד יותר מבחינה רוחנית ממה שרציתי לראות את עצמי, בפועל זה פשוט לקבל את המציאות.

באמת קשה לקבל את המציאות של ההתמודדות הזאת. בעזרת ה' אני מקווה שהמדור הראשון של גיליון פרשת 'ויצא' יעסוק בכך.