לפני בערך חודשיים פירסמתי כאן חוויה שעברתי כאשר היה לי יום קשה וחבר המליץ לי "לרדת על הברכיים". מאז עברו קצת מים בירדן אבל אני ירדתי על הברכיים די הרבה פעמים. בכל פעם שסיפרתי על כך לחבר והמלצתי לו על כך הוא הגיב בדיוק בדרך שבה אני הגבתי כאשר הספונסר שלי סיפר לי שהוא ירד על הברכיים, ובאופן כללי התגובה היתה ש"אני אדם שפוי וזה לא מתאים לי. תמצא לי משהו אחר". האמת היא שאפילו אחרי חודשיים שאני יורד על הברכיים, אני עדיין לא עושה את זה בנוכחות אף אחד, אפילו לא בנוכחות אשתי שיודעת בדיוק על כל העסק הזה, כי איפה שהוא אני מרגיש קצת מוזר עם כך.
היום כשחזרנו מבית הכנסת אשתי הסבה את תשומת ליבי לכך שבעצם כל יהודי יורד על הברכיים בתפילות ראש השנה, אז מה הביג דיל עם הקטע הזה בתכנית? כשחשבתי על כך, הבנתי שהשאלה שלה נכונה לא רק לקטע של הירידה על הברכיים אלא לכל שלב ושלב בצעדים. הרי דבר ברור הוא שאין בתכנית הזאת שום חידוש קל שבקלים ליהודי מאמין ושומר תורה ומצוות. כל צעד מהצעדים מופיע שחור על גבי לבן במאות ואלפי מקורות בתורה ובספרים הקדושים של כל החוגים וכל העדות. האם צעד שלוש ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים") הוא כל כך מהפכני? האם הצעד הרביעי של חשבון נפש הוא משהו שלא שמענו עליו? האם הצעד של בקשת סליחה מאדם שפגענו בו הוא משהו חדשני? לא ולא, הרי כל הצעדים האלו הם הדברים הכי בסיסיים שכל אחד מאיתנו היה אמור לחיות בדיוק כך גם בלי ההתמכרות ובלי תכנית הצעדים.
ובכל זאת, כאשר אומרים לי בתכנית שאצטרך לכפר בפני כל מי שפגעתי בו - אני נעמד על הרגליים האחוריות. כאשר אומרים לי בתכנית שאצטרך למסור את חיי לידי אלוקים - אני ממש מתמרד. וכאשר אומרים לרדת על הברכיים - זה בכלל משימה בלתי אפשרית, וזאת למרות העובדה שבראש השנה אני עושה את זה בבית הכנסת בנוכחות כולם בלי שום בעיה וביום כיפור הבעל"ט נרד על הברכיים עוד פעמים רבות. משהו מפריע לי בתכנית הזאת.
היה לי רב בישיבה שסיפר כיצד הילדה שלו ביקשה סוכריה והוא אמר לה משהו "בעזרת ה'", ועל כך היא הגיבה "לא בעזרת ה', באמת". מסתבר שזה מה שמפריע לי בדרך הזאת, מפריע לי שכאן מתכוונים באמת. מגיל צעיר אני הולך כל ראש השנה לבית הכנסת ואני כורעם ומשתחווה ומודה וממשיך בדרכי כאילו דבר לא היה ולא זוכר את זה ברגע שאחרי, ובודאי לא מרגיש איזו תחושה של "ירידה" או משהו כזה. ואותו דבר זה גם בכל הנושא של תפילה. אני הולך לבית הכנסת, מתפלל וממשיך הלאה בדרכי. אני לא באמת מתחנן. אבל בתכנית אומרים לי: אם אתה רוצה להמשיך לחיות - תרד על הברכיים באמת ותתחנן! וכאן כל החושים שלי נדרכים ואני לא מוכן לכך. כי לרדת על הברכיים באמת זו חוויה משפילה (בדיוק לכן אני צריך לעבור אותה), ולהתחנן זה מעשה שהוא היפך גמור מכל מה שאני מרגיש מעצמי.
וזה ממשיך ככה עם כל צעד בתכנית. אין לי (כמעט) בעיה לעשות איזה סבב בקשת סליחה ילדותי בערב יום כיפור, משהו בסגנון מה שהמורה לימד אותי בכיתה ג'. אבל לכפר באמת ובתמים בפני אלו שפגעתי בהם? זה כבר יותר מידי רציני. נכון שהכל כתוב בתורה וברור שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחבירו, אבל זה יכול גם להמתין לשנה הבאה ובנתיים אמשיך בגירסא הילדותית של בקשת הסליחה. אפשר להמשיך כך עם כל צעד וצעד, אבל הרעיון הגדול הוא שלא בא לי לעשות את הדברים ברצינות. אני מוכן להצהיר על כך שיש אלוקים ושהוא מנהל את העולם, אבל אני לא מוכן שהוא יקח ממני את הזכות לכעוס (למרות "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה") ולהתעצבן ולדאוג וכן הלאה. אבל בתכנית אומרים לי שאני צריך באמת למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים וזה כבר מסובך.
אז נראה לי שאדם שחיי עם הקב"ה באמת והוא מקיים כל מילה בתורה באמת ובאופן מושלם, באמת לא צריך את התכנית של הצעדים, כי התכנית לא באה ללמד אותי שום דבר חדש. כל מה שלמדתי הוא לקיים באמת את מה שכבר ידעתי במילא שאני צריך לעשות אלא שלא עשיתי את זה. פשוט הגעתי לנקודה שלא יכולתי להמשיך הלאה בחיים ועמדה בפניי הברירה: לקחת את כל העסק הזה ברצינות או להפסיד את החיים. בחרתי בחיים.
