צהריים טובים.
מאז שקראתי את הפוסט של נועם, שעסק בשאלה מדוע אנשים עוזבים את הפורום, ניקרה במוחי השאלה: מה אני יכול לעשות עם זה? אז נכון, כפי שהרבה (כולל אני) כתבו, אחוז גדול מהעוזבים אינו עוזב בגללנו, כקבוצה או כבודדים, אבל ברוח צעד ארבע שאלתי את עצמי: ומה החלק שלי בסיפור הזה? כיצד אני יכול לעבוד עם החלק שלי?
אני מעוניין להציע הצעה, ואף להיות אחראי לביצועה בבחינת 'קריינא דאיגרתא':
אחד הדברים שעלו מספר פעמים (דווקא על ידי האנשים החדשים שהיו שותפים לדיון) הוא שהפוסטים שאנחנו כותבים ודנים עליהם מהווים מבחינתם כ'ספר חתום'. הם מגיעים לכאן בפעם הראשונה, כואבים ושבורים (לעתים קרובות מיד אחרי נפילה) והם מוצאים הרבה מילים והרבה רצון טוב, אבל הם לא מבינים מאיפה הדברים מתחילים ולאן הם הולכים. ואם תרשו לי להוסיף את דעתי - הם גם לא חשים בכאב שלנו. בתערובת של הדם והדמעות שמלווה את ראשיתה של ההחלמה. לעתים קרובות אנחנו כבר עסוקים בעבודות פינצטה ולא מבטאים את עוצמת הכאב וההלם הכרוכה בהכרה ש'אני חולה ואין לי שום דבר שאני יכול לעשות נגד זה'. וכשהם לא מוצאים את זה כאן, הם לא מרגישים מאיתנו את התמיכה הייחודית שרק מכורים יכולים לתת לחבריהם, וממילא יורדת להם ההתלהבות.
'ועובר לעשייתם': אני מציע את הדבר הבא -
ליצור תווית נושא חדשה בפורום (כמו שיש 'לנשואים' או 'קבוצות צעדים' או 'לוח ראשי') שכותרתה יהיה 'למצטרפים חדשים'.
בתוך קבוצות הנושא הזו יהיו פוסטים 'נעולים'. פוסטים אלו יהיו פוסטים איכותיים ומושקעים במיוחד שייכתבו על ידינו, ויעסקו ב'נושאי הליבה' של ההתמכרות. הדבר הכי חשוב בפוסטים אלה הוא שהם יהיו מה שאני מכנה 'פוסטים מדממים' - פוסטים שהקורא אותם ירגיש את הכאב, וחוסר הטיוח שמלווה את תהליך ההחלמה כולו. על מנת לייצר פוסטים איכותיים יותר כל כותב יעביר את הפוסט לעריכה אל מישהו אחר, שיעיר את הערותיו ויחזיר אותו לכותב בטרם פרסומו (כאן אני מציע את עצמי בבחינת 'קריינא דאיגרתאי').
המטרה המרכזית, לדעתי, היא שמי שיקרא את הפוסטים האלה יראה את דמות דיוקננו ניבטת מהם - כיצד אנחנו מישירים אליו מבט, דומע, או כזה שכבר הפסיק לדמוע, ואומרים לו: אנחנו מבינים אותך לגמרי. אנחנו כואבים אתך ומזדהים אתך - אבל תראה, יש דרך אחרת.
על כן, אני מציע לכתוב על הנושאים הבאים:
1. (הצעד הראשון) תחושת ה'אני הכפול' שמלווה את ההתמכרות [כיצד מצד אחד אני נראה אדם טוב ומצליח ומצד שני... - חידוד ההבנה שההתמכרות משתלטת לי גם על הצדדים הטובים בחיים] (אני אכתוב על זה)
2. (צעדים ראשון-שני) - חידוד ההבנה שלא משנה כיצד ניסיתי לצאת מזה - זה לא עזר [ברוח הסיפור האישי של סוד]
3. (הצעד הראשון) - חוטא או חולה. דרושים אנשים שיכתבו בקווים כלליים את סיפור חייהם. התחושה העולה מקריאת מספר סיפורים הוא שלמרות שכל אחד מגיע ממקום אחר, ומסיבה אחרת, ומהקשר דתי ורוחני אחר - כולנו חולים באותה המחלה. מכיוון שבקבוצות החיות הדבר זועק מעצם ראיית האנשים, בפורום אנחנו צריכים שאנשים יכתבו מעט את הסיפור שלהם.
4. (הצעד השלישי) - שינוי היחס לאלוקים שמתרחש במהלך ההחלמה [בעבר הרגשתי...כיום אני מרגיש...ברוח הדברים שאסירות תודה מפרסם בימים האחרונים]
5. (הצעד השלישי) - חידוד ההבנה ש'שום דבר בעולמו של הקב"ה לא מתרחש במקרה'.
6. (הצעד הרביעי) - כיצד הפחדים והטינות שלנו מניעות את התהליך של ההתמכרות. כיצד דברים יומיומיים 'מקפיצים' אותי וגורמים לי לרצות לברוח.
7. (צעד חמישי/ראשון) - מדוע השיתוף והקבוצה מועילה?
8. כל מה שנראה לכם משמעותי מספיק על מנת למקד סביבו פוסט.
דרך הכתיבה: על מנת לכתוב פוסט 'מדמם' ישנם מספר 'כללים': 1. על הפוסט להיכתב בגוף ראשון, יחיד (אני מרגיש). 2. על הפוסט להיות כנה, וחשוף. 3. על הפוסט לשלב מרכיבים מתוך הסיפור האישי והעולם האישי של מי שכתב אותו.
כפי שפתחתי, אני אשמח לרכז את הדברים. אני אכתוב בעצמי על 'הדו פרצופיות' שיוצרת ההתמכרות (נושא שמאוד קרוב לליבי).
אשמח שכל אחד יבחר את אחד הנושאים לעיל או יציע נושא חדש.
נראה לי שאם יש משהו שאותו אני יכול לעשות בעשרת ימי תשובה על מנת לעזור לאחרים (צעד 12) מן הראוי שאעשה זאת, מקווה שאתם שותפים לתחושתי ושהדברים יתקדמו במהירות...
צהריים טובים.
נתן