טוב, ברור שהכותרת היתה רק כדי שתיכנסו לקרוא את הדברים כאן, אבל האמת שזה לא לגמרי תלוש מהמציאות. זה לא שפתאום השתגעתי ואני עומד לכרות את הענף עליו אני יושב, לא ולא. אני לא מתכנן להפסיק להיות מחובר לצינור שמחבר אותי למכונת ההנשמה שזה הכניעה והמפגשים, אבל אני רוצה לשפוך מעט יותר אור על המטרה של כל העסק הזה. כי בתכל'ס, כניעה ומפגשים הם אמצעים נפלאים כדי להוביל אותי למקום מסויים, אבל מהו אותו מקום?
נראה לי שמרוב עצים שכחתי שיש גם יער, ומרוב התעסקות עם שאלת המליון דולר של חולה-חוטא או עם הדרכים להכנע בכל תחומי החיים, קצת שכחתי את העובדה שבעצם יש מטרה לאותה כניעה. נכון, מפגשים הם נפלאים והם נותנים לי החלמה במנות גדושות, אבל מה המטרה באמת של המפגשים האלו?
אז בהסתכלות שטחית ניתן לומר שהכניעה היא הדרך להתגבר על התאווה ובפגישות אנו לומדים כיצד חברים אחרים ניצחו את האובססיה. יופי, עשר נקודות לעצמי, אבל שוב פספסתי את הנקודה. כי אם היתה דרך שבאמצעותה ניתן להפסיק את ההתמכרות, או אם היה בן אנוש שיכול לגרום לי להפסיק להשתמש בתאווה - לא הייתי באמת צריך 12 צעדים, ובעיקר לא הייתי צריך את הצעד המהותי, הקשה והמשחרר (גם יחד) מכולם: צעד מס' 3. אם פשוט אפשר להכנע וללכת לפגישות, אז למה לעזאזל אני צריך למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים?
אבל האמת היא שגם הפגישות וגם הכניעה הם בעיקר אמצעי למשהו הרבה יותר גדול: חיים רוחניים. במשך עשרים שנה אני תקוע עם התאווה הזאת ושום דבר שעשיתי לא יכול היה לעזור לי ולכן כאשר הגעתי לקרקעית הייתי מוכן לעשות הכל. הייתי אצל פסיכולוג שסיפר לי על דרך הצעדים והיתה לו רק פצצה אחת עבורי: תצטרך להכניס רוחניות לחיים שלך. ואני? מה לי ולרוחניות? רציתי לקפוץ ולבקש תכנית אחרת, אבל המצב שלי לא איפשר לי להיות בררן והסכמתי.
אז הפסיכולוג שלי צדק. הוא לא דיבר על הפגישות ולא על הכניעה אלא הגיע ישירות לליבת הענין: לחיות חיים רוחניים. רק אם אחיה חיים שכאלו, יש לי סיכוי לחוות את הנס של המפוכחות.
אבל בשביל לחיות חיים רוחניים, אני חייב פגישות והרבה כניעה...
