כמכור לתאווה שנים רבות, אני לומד עד כמה אינני יכול לסמוך על התחושות הספונטניות שלי. פעמים רבות אני נוכח לדעת שמה שאני מרגיש לא חייב להיות מה שאני חושב. כשיש לי טינה כלפי מישהו על עוולה שנעשתה לי, יתכן שהעוולה ההיא היא רק חומר ניקוי שגילה תחתיה עוד פגם נסתר באישיותי.
עד לא מכבר, הסתובבתי עם רשימה של כעסים וטינות כלפי כל מיני אנשים, הייתי דואג מדי פעם לתדלק את השנאה על ידי "משפט חוזר" ולא ממש הרגשתי רע עם זה. הם הרי עשו לי, פגעו בי, עשקו אותי, ומה לא. היום אינני חף עדיין מרגשות שליליות, אבל אני יודע שבכל הרגשה שכזו טמון עוד חסרון באישיותי שעלי לגלות ולפתור.
חלק מהתובנה בנושא, שייכת לסגנון החיים שלפני תחילת דרכי בהחלמה. משהו בולט במיוחד בתחילת הדרך היה התחושה כאילו עלי לזרוק הצידה את כל מה שהכרתי עד עכשיו ולא להפריע לתובנות ההחלמה. עד היום ממש אני שומע חברים שמתלוננים על ירידה באמביציה הרוחנית מאז שהם בתכנית. מישהו אמר שקשה לו לחזור ללימודו ולשיעוריו כפי שהיה קודם. אחרים דברו רבות על אדישות ורוגע בימים הנוראים בשונה משנים עברו, או על הורדת לחץ בכל הקשור בעניינים רוחניים.
השילוב של תכנית "רוחנית" יחד עם ירידה לכאורה בתפקוד רוחני דתי, עורר תחושות של אי נחת, אצלי בכל אופן. מצד אחד התרגשות על הצלחה בדרך כפי שמעולם לא חוויתי, הפסקת המעשים שהעיקו עלי ביותר מבחינה דתית. מאידך, התקררות בשאר עניינים רוחניים, סתירה לא מובנת. מה גם שבתכנית 12 הצעדים אנו זוכים לכאורה לחיות צמודים ממש לכוח עליון שאצלנו הוא אלוקים, באופן מעשי לגמרי, דבר שמחמיר את התמיהה. נדמה לי שתחושות אלו אומרות דרשני.
במשך יותר משני עשורים כאשר הייתי שקוע במחלה, קרה משהו לאישיות שלי. הצורך המתמיד להרגיע את ייסורי המצפון עקב הנפילות, הביא אותי לפעמים למאמץ נואש לפייס את אלוקים. גם אני חונכתי באווירה תובענית שציפתה ממני להגיע לגדולות ונצורות, גם אם לא במישרים אלא ברוח הדברים. בעוד אני מביט סביבי ומדמה לראות את כולם מתקדמים במעלה הדרך, אני מדשדש רחוווווק מאחורה. כל נפילה גרמה לצריבה נוספת בתודעה על הצורך במאמצים גדולים יותר להתקרב לקב"ה. אם בשנים הראשונות היו תפילות נואשות על הפסקת התאווה, בשלב מאוחר יותר הם הפכו לתחינה אילמת ונואשת. אך תמיד הייתה אותה מחשבה על הצורך במיליוני שנות צום וגלגולי שלג בכדי לכפר על מעט מזעיר של חטאי.
דבר אחד היה ברור, הפתרון לבעיה נעוץ אי שם בינות לדפי הגמרא. עוד תפילות ומזמורים, עוד אנחה ומכאובים, או שמא בדמות רוחנית תורנית שעדיין לא פגשתי, והיא אשר תגאל אותי מסאת תאוותי. באופן אישי, שנים רבות הייתי מוסיף בתפילה את הבקשה שאזכה לתקן את כל מה שפגמתי במיוחד בעוון זה, ושאזכה להכיר אישיות רוחנית שבעזרתו אחלץ ממצבי העגום.
בלי לשים לב (ואולי עם...) נוצר אצלי קשר בין תפילה ולימוד לבעיית התאווה. לא משנה שעבודת ה' שייכת לעוד אלפי תחומים. אצלי הכול הפך למשהו אחד, דביק, מייסר, ולא נעים. אחרי הכל, כל מה שאני עושה קשור בקשר בל יינתק לעובדת היותי חוטא ופושע, ובצורך לכפר, לכפר, ועוד פעם לכפר.
לא פלא שהמחלה הביאה אותי לטלטלות לא פשוטות. לפעמים הייתי מתאמץ ועושה מעל ומעבר כדי לתקן, ולפעמים הייתי נואש ואדיש לכל זיק, כי הרי כל מה שאעשה לא שווה מאומה. בקיצור חגיגה אחת גדולה של סערות ורגשות שהפכו את חיי הרוחניים לתמונה צבעונית ורועשת.
ההחלמה תפסה אותי לא מוכן. פתאום בלי לדעת כיצד, בעזרת תכנית של כמה שיכורים גויים, הצלחתי לעשות משהו לא ייאמן, ניצחון הולך וגובר על התאווה. מה לא היה טוב בכל מה שניסיתי עד היום? האם לא ניסיתי דרכים רוחניות? האם לא התפללתי ובקשתי עד כלות הכוחות? אז למה כל זה לא עזר? מחשבות מסוג זה הם אלו שגרמו לי בתחילת הדרך לכעס ולזחיחות דעת. כעס על שנים רבות של חיפוש ללא מוצא, וזחיחות מן העובדה שכביכול מצאתי את הדרך ללא עזרה רוחנית. כמובן שמסרתי את חיי בידי כח עליון, אבל היה לי נח באיזה מקום לא לקשר את זה לאותו כח עליון שאליו פניתי כל השנים.
תחושות אלו גרמו לי לדבוק בתכנית ולזנוח במידת מה את שאר העניינים הרוחניים. הצטרפה לכך גם התובנה שאני צריך להיזהר משנה זהירות מכל טינה ולחץ. והרי הלחצים הגדולים שלי הגיעו תמיד מעניינים של רוחניות. תורה, תפילה, מצוות וכו' מה יותר מתבקש מלעבור לניוטרל ולהפסיק "לקחת ללב"?
ב"ה, ההתרגשות הראשונה עברה חלפה לה זה מכבר, המטוס גמר את שלב ההמראה, וכעת יש את הזמן לשבת נינוח יותר בכיסא ולבדוק את הדברים באופן מושכל יותר. ובכן, במחשבה טיפה יותר פנימית אני יודע שאותו אלוקים שאליו התפללתי שנים כה רבות, הוא הוא זה שהחליט לקבל את תפילותי ולהמציא לי את הדרך למציאת הפתרון. אולי בכלל דווקא במקום קצת שונה ממה שחשבתי, רק כדי שאסכים לקבלו, כל דרך אחרת הייתה נראית לי מוכרת וחסרת סיכוי. במשך הזמן אני מתחיל לקשר בין אותו כח עליון נפלא ומשחרר מן התאווה, לאותו אב רחום וחנון המלווה אותי מאז ועד עתה. "זה קלי ואנוהו" אני יודע ששום מחשבה או מעשה טוב אינם הולכים לאיבוד, כך גם כל המאמצים של שנים עברו.
אני לומד לפרק את המשקעים מן העבר, אותם משקעים שקשרו את התפילה ושאר המעשים לסבך התאווה. אין ממש קשר בין חוסר היכולת שלי להתגבר על התאווה, ובין הטינה שפיתחתי לרצונות מסויימים בעבודת ה'. גם אם הצלחתי להגיע להחלמה בדרך רוחנית ולא דתית, אין זה אומר שאין לי חובות דתיות. נהפוך הוא, דרך ההחלמה מלמדת אותי כיצד לעבוד את ה' במנוחת הנפש, מתוך רוגע ושלווה ולא עם סערות נפש. אני זוכה להכיר את אלוקים בצורה שלווה ונכונה. יחד עם מפוכחות הולכת וגדלה, יש בתוכי פנאי גדול יותר לקבל את הדברים, ובהחלט להקפיד ולהוסיף בתורה ובעבודת ה' באופן הראוי. בדרך זו אני זוכה להתפייס עם אלוקים ועם עצמי.
