ביום שני מסרתי צעד ראשון.
לראשונה בחיי חשפתי את כל המקומות הנמוכים אליהם הגעתי.
חששתי מאוד מהמסירה הזאת, אאבל לא ידעתי ממה לחשוש באמת.
חשבתי שיגידו לי 'יש גבול למה שהקבוצה יכולה להכיל, אתה לא שייך לכאן'.
דווקא החשש הזה לא התממש, אנשים קיבלו אותי כמו שאני, מה שאני לא עשיתי מעולם.
ההפתעה הגיעה מאוחר יותר.
היכה בי גל של כאב שלא יכלתי להתמודד אותו. זה כמעט הרג אותי.
לא יכלתי לברוח ממנו, הייתי (ועודני)חסר אונים.
התקשרתי לחברים, דיברתי עם הספונסר.
הבנתי מהם שזוהי ההרגשה הנכונה, הרגשה הנוצרת מעמידה פעם אחת מול עצמי ומול מה שאני.
אני, אלוף בהדחקה, אף פעם לא עמדתי מול עצמי באמת.
אפילו את הצעד הראשון מסרתי 'מבחוץ', כמי שמקריא איזה סיפור.
הספונסר שלי אמר שמטרת התגובות על הצעד הראשון, היא לחדד את הראי – ההתרשמות של אחרים מהסיפור מבהירה לי עד כמה אני חולה (כשהם אומרים 'אני מזדהה עם... הכוונה היא – גם אני חולה, ומזהה את החלק הזה של המחלה כמשותף לנו).
אני בכלל לא שמעתי את האחרים בקבוצה, רק את נתן.
אז התחלתי להתקשר לחברים ולשאול אותם מה הם ראו בסיפור שלי.
החבר הראשון אמר לי "בואנה, כששומעים את הסיפור שלך לא צריך לנבור בו, זה פשוט ברור שאתה חולה"
השני אמר: “התחברתי לקטע שאתה לא רוצה להמשיך, אתה נגעל מעצמך ומתעב את עצמך, ובכל זאת ממשיך"
לא המשכתי עם הטלפונים לחברים, במקום זה הצלחתי להדחיק את הכאב חזרה פנימה, למקום בו הוא לא מורגש.
שלחתי לחבר מסרון: “הצלחתי לדחוף הכל פנימה ולטרוק את המכסה, זה עלה לי בשלוש שעות של רכיבה מאומצת (ובכידון שבור אחד), איזה טמבל אני"
הרגשתי טמבל, כי במקום לקחת את הכאב ולמנף אותו להמשך הדרך (הספונסר שלי קורא לזה 'ללעוס אותו'), הדחקתי אותו.
דיברתי עם חבר, הוא לא התפלא שאני הדחקתי. הוא אמר שעל פי הצעד הראשון שלי, ועל פי סיפורים שסיפרתי לו, (דברים שלא כללתי בצעד הראשון) אין לי סיכוי להתמודד עם הרגשות שלי. הדרך היחידה שלי לשרוד היא למסור את חיי להשגחת א-להים. המשמעות של זה היא להפוך את הא-להים לחלק מהגדרת העצמי שלי. (או הפוך). אני מקווה שאני אצליח עם זה, אני יודע שאם לא אעשה את זה – אמות. (זו לא מטפורה)
מסתבר שלהדחיק זה לא פתרון.
הבוקר קמתי עם חוסר שקט גדול לפחות כמו הכאב של אתמול. אני לא יכול להתמודד איתו, אני יודע (מנסיון) שלדפוק את הראש בקיר לא יעזור.
פניתי לא-להים. ביקשתי ממנו לקחת אותי בזרועותיו, לתת לי להרגיש אותו. לתת לי כוח לקבל את מי שאני, לדעת מי אני בכלל.
זה לא היה איזו תרופת קסם, אבל זה עזר במשהו.
אני מבקש בנוכחותכם מא-להים:
"אבא יקר, אנא הראה לי את הדרך אליך.”
