אני רוצה לחלוק איתכם חוויה מהבוקר.
אני בדרך כלל אדם כבד שלא זז מהריבוע שלו...
וזה שאני בא לקבוצות זה נס גמור.
אני כמעט ולא יוצא מהבית, ואם כן זה רק למשהו מאוד דחוף. ולצערי בחודשים האחרונים תפילה במנין לא בגדר דבר חשוב מאוד, לכן אני ממעט להתפלל במנין, רוב הזמן בבית.
אני מפוחד מהעולם שבחוץ, ממקומות ששם אני לא המלך היחיד... באמתחתי שלל תירוצים שונים למה לא לצאת ולמה רק היום לא, וממחר אני יתחיל ברצינות...
ואין לי את הכח להילחם מול כ"כ הרבה תירוצים...
היום בחסדי השם, נזכרתי שאני לא צריך להילחם מולם אלא לוותר עליהם. פשוט להרפות מהם. אמרתי:
אבא, אני יודע שאתה מפרגן לי לצאת להתפלל, ואתה יודע אילו תירוצים\סירובים יש לי מול זה. אני לא יכול להתמודד עם זה. אני רוצה להשליך אליך את כך התירוצים, קח אותם. ואני פשוט הולך אחריך, אחרי מה שאני יודע שאתה רוצה ממני. בלי מחשבה נוספת. תודה אבא.
פתאום הרגשתי כזו קלילות, נעלם לי כל המשקל, הקיר נהיה לאבק דק. ויצאתי.
הייתי בחוץ כמה שעות, התפללתי, פגשתי חברים, והיה נהדר.
מישהו (תמהוני) אפילו הספיק להביך אותי. במקום לרטון, רק חייכתי, קיבלתי. נכנעתי לרצון מסובב כל הסיבות.
איזו קלילות.
היום אני אסיר תודה לה', לתוכנית, לכם חברים מהפורום ומהקבוצות.
המשך יום נקי לכולם,
(ואשמח אם עוד חברים ישתפו חוויות מהצעדים)