שלום חברים,
לפני כ-4 חודשים "התפרצתי" לפוסט בנושא: "סליחה אבל הפעם לא אבקש סליחה" עם עניין החנייה הפרטית שלי.
הציטוט מלפני 4 חודשים:
האגו המנופח שלי נתן לי כל חיי לחשוב שזו מידה טובה ונעלה לרצות את כולם.
לעשות שלום עולמי בין כולם, למנוע מריבות ומלחמות זה כזה עליאי וטוב שכמעט בלתי אפשרי לחשוב אחרת.
אוקיי. הבנתי שזה לא טוב לרצות את כולם.
אבל אם כך, אז מה כן טוב?
אני אתן לכם דוגמא של אירוע שקרה לי אתמול:
בבניין בו אני גר יש חניות פרטיות כמעט לכל הדיירים.
ולי יש חנייה כפולה וזה די נוח כי אני יכול להחנות ברווח ולפעמים שבאים אורחים אני יכול לתת להם לחנות בחניה שלי במקום לחפש מקום חניה בחוץ. ועוד דבר זו חנייה די קרובה לכניסה, כך שלא צריך ללכת הרבה מהחניה לבית.
בגלל כל ההקדמה שנתתי ישנם הרבה אורחים לא קרואים שמנצלים זאת ומחנים בחניה שלי.
ברוב המקרים זה לא מפריע כי הם חונים בצד ואז גם אני יכול להכנס.
אבל כשהם (ברב חוצפתם) מחנים באמצע החניה, כך שלא נשאר לי מקום לחנות, זה ממש מקומם אותי.
ומכיוון שאני לא רוצה לחנות בחניות אחרות וגם בגלל שאני רוצה להעניש את החוצפן אני חוסם אותו.
ואז הוא נאלץ לברר היכן אני גר ואז אני "משחרר" אותו.
אתמול זה קרה שוב. רק מה אחרי שחסמתי אותו בא אלי הועד בית וסיפר לי שהוא עושה זאת כל הזמן: נכנס לחניה ומחנה בחניות פרטיות של הדיירים ואפילו שמעירים לו הוא ממשיך בשלו. אז הוא ביקש ממני שלא אתן לו לצאת.
החוצפן הארעי (שהתברר לי שהוא לא כ"כ ארעי) הגיע אלי הביתה וביקש ואשחרר אותו.
ובגלל שלא רציתי לריב איתו הסכמתי לשחררו.
אחרי ששחררתי אותו הוא המשיך בשלו ובמקום לצאת מהחניה של הבניין הוא המשיך הלאה לחנות בחנייה פרטית אחרת.
הועד בית ראה זאת ולפי שהוא רץ לתת לו "מנה" הוא גם נתן לי: "למה שחררת אותו??"
עניתי לו: "לא רציתי לריב איתו" . והוא ענה לי: "אז אם כך מדןע חסמת אותו??"
לזה כבר לא היתה לי תשובה ברורה.
אני מרגיש שאם אני אתן לכל אורח לא רצוי להחנות בחניה שלי אז באמת לא תהיה לי חניה פרטית.
לכן, לא נראה לי שאני צריך לוותר.
מצד שני אני לא רוצה לריב איתם, אז אני משחרר אותם לאחר זמן.
מה אתם אומרים?
עוד סטייה, או התנהגות נורמלית?
אסירותודה ענה לי שעלי לעשות צעדים 4-7 עם הספונסר על העניין הזה ספציפית.
באותו יום או יום אח"כ התקשרתי לספונסר ועשינו על זה ביחד צעדים 4-6 ואח"כ עשיתי צעד 7.
בצעד 4 הודתי בטינה שיש לי על תופסי החניה למיניהם וחשבתי מאיפה זה מגיע.
בצעד 5 ניתחנו יחד עם הספונסר מאפה הטינה הז מגיעה ומה החלק שלי בה.
בצעד 6 הבעתי נכונות למסור את ההפגם האישיותי שלי ואיתו את הטינה שהוא הוליד.
ובצעד 7 התפללתי לקב"ה שיקח את אותו פגם אישיותי ואת הטינה.
ב"ה יום למחרת כבר כשחזרתי הביתה כבר לא היה אכפת לי אם חנו לי בחנייה או לא.
באמת כמה ימים אח"כ היו כמה שתפסו לי את החניה, אבל זה כבר לא ניהל אותי. - חניתי במקום אחר ועליתי לביתי שמח ומאושר.
ההמשך העוד יותר טוב שבסיפור הזה קרה לפני כמה שבועות:
אחד השכנים ביקש לשכור את חצי מהחנייה שלנו ואנו כמובן שהסכמנו.
ומאז ועד היום השכן משלם לנו מאות שקלים בחודש, יש לנו חצי חנייה ואף אחד לא מחנה לנ בחנייה !!!
ממש יד השם !!!
