לקח לי הרבה זמן עד שגיליתי בהפתעה גמורה שאני לא אלוקים. האמת שגם אחרי שגיליתי את זה, עדיין מפעם לפעם (יותר מידי פעמים) אני שוכח את התגלית ומתנהג כאילו אני כן אלוקים, אבל לפחות יש לי לאן לחזור לשפיות. יש עוד בעיה והיא שגם אחרי שגיליתי שאני לא אלוקים, אני עדיין לא מוכן מיד להכיר בכך שאלוקים (האמיתי, לא אני) הוא האלוקים ושבאמת אכפת לו ממני והוא מנהל את העולם שלי וכן הלאה, אבל זה כבר ענין אחר. כעת אנסה להתמקד בתגלית המרעישה הזאת ששינתה לי את החיים - לטובה כמובן.

השאלה הראשונה היא למה זה קשור לתאווה? הרי אנחנו לא בפורום מתחזקים ולא בסמינר ערכים, אז מה הקשר כעת לגילוי של אלוקים? מסתבר שאני צריך למצוא את אלוקים הרבה יותר מאשר הצעיר מחפש המשמעות בסמינר הקירוב, כיון שהבעיה שלי שהובילה אותי לכאן היא בדיוק הבעיה הזאת: ריכוז עצמי מטורף. ואותו ריכוז עצמי (אגו בלע"ז) יכול להתפתח רק בחלל ריק. לעומת זאת אם הייתי באמת חי עם אלוקים, המחלה לא היתה יכולה להתפתח. משהו כמו "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". אם יש אלוקים - אין אגו. אם יש אגו - אין אלוקים.

ואם אין אלוקים ויש אגו - יש התמכרות. זאת כמובן לא הבעיה היחידה שנגרמת לי מכך שאני משחק אותה אלוקים, ויש לדוגמא את הבריחה. למה אני בורח מעצמי? כי לא טוב לי ואני לא מוכן לקבל את העובדה שמה שעובר עליי ומה שקיבלתי זה בדיוק מה שאלוקים רוצה עבורי וזה הטוב ביותר. אז אני בורח. אבל אם יש אלוקים - ה' אורי וישעי, ממי אירא?

אז במשך שנים אלוקים ראה אותי משחק את התפקיד שלו וצחק. הוא נתן לי לנסות. ניסיתי וניסיתי וניסיתי וזה לא הלך. אבל כל פעם שהגעתי לדרך ללא מוצא, לא הבנתי שנכשלתי ורק חשבתי שאני צריך לנסות טוב יותר את התפקיד החשוב שעלה בגורלי: לשחק אותה אלוקים. והוא המשיך לחייך...

בסוף התנגשתי בקיר. נבלמתי. לא יכולתי להמשיך לרמות את עצמי שהכל בסדר כי היה ברור שמשהו מאוד לא בסדר. היה ברור לי שמהמבוך הזה אין דרך החוצה ואז לאט לאט בעזרת החברים בקבוצה התחילה להתגנב למוחי מחשבה: אולי אתה לא נהג כל כך טוב? אולי אני בכלל לא אלוקים? נחרדתי מהמחשבה הזאת כי אם אני לא אלוקים - אז זה אומר ממש ש"אבדה לי השליטה על חיי", ומי מוכן להודות בתבוסה מוחצת שכזאת? אבל לא היתה לי ברירה. אז בהתחלה הודתי רק בחלק הראשון של הצעד הראשון שאומר שאני חסר אונים מול התאווה, ולא כל כך התחברתי לענין של "אבדה לי השליטה על החיים", אבל ככל שעבר הזמן הסתבר לי יותר ויותר שמרוב שנים בהן שיחקתי את התפקיד הלא נכון - החיים שלי נמצאים במקום אחר מהמקום שבהם אני צריך להיות.

ואז הסתבר שיש השלכות מרחיקות לכת לענין הזה שבו אני בטוח שאני אלוקים, למשל כל הטינות והכעסים והנסיון לשלוט בתוצאות ועוד ועוד שלל פגמי אופי שכולם מגיעים מאותו מקום. יש שקוראים לזה אגו, יש שקוראים לזה יישות ויש שקוראים לזה התמכרות. זה אותו רעיון. לפעמים כשאני חוסר לשחק את אלוקים, הספונסר שלי רוצה להראות לי כמה אני מגוחך והוא אומר משהו כמו "זלמן הוא האלוקים", או "ברוך את זלמן מלך העולם", ואז אני מבין שאני באמת הזוי.

חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, הביא אותי לתכנית הצעדים שהביאה אותי להכרה - כל יום רק להיום - שאני לא אלוקים. הצעד הזה היה חייב להוביל אותי לצעד הבא בו גיליתי - לראשונה בחיי - את אלוקים.

לא יאומן אבל גם אני הגעתי לתובנה זאת
(לאחר שביקשתי ממך נקיות ולא היתה לך תשובה)

תודרבה. מקסים. אהבתי, הזכרת לי את מה שהמטפל שלי היה אומר לי בתחילת דרכי - אם אתה רוצה להצחיק את אלוקים ספר לו על התוכניות שלך... 

תודה רבה, יפה מאוד!
[אני לא הרגשתי אלוקים, אני הייתי הסמנכ"ל שלו עם המון המון סמכויות, והיום? היום אני פיליפיני]

חבר וותיק סיפר לי שפעם הוא שלח SMS לחבר בתכנית ובו הוא עדכן אותו על כך שהוא מתפטר מניהול החיים שלו.

החבר בתגובה כתב לו משהו בסגנון: תראה איזה מכור אתה, איך אדם יכול להתפטר מתפקיד שמעולם לא היה שלו?...

like

אתם יודעים, ב 'ידיד נפש' יש שתי גירסאות בבית השני:
הגירסא הראשונה היא: "...אז תתחזק ותתרפא, והייתה לה שמחת עולם"
הגירסא השנייה משנה את שלוש המילים האחרונות "והייתה לך שפחת עולם".

שנים אני שר את השיר הזה, ותמיד הרגשתי דחייה מהגירסא השנייה - שפחת עולם? הנפש שלי? לא תודה, אני מעדיף את השמחה.
לא הסכמתי אפילו לשיר את האפשרות שאני עבד של מישהו אחר. (ואפילו הוא א-להים).
על החיים שלי - רק אני שולט.

בשבת שעברה, בעת קבלת שבת, משהו פקע בתוכי.
פתאום הבנתי שכבר שנים רבות אני עבד, איבדתי שליטה על חיי.
פניתי לבורא העולם ואמרתי לו "נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא, רפא נא לה... והייתה לך שיפחת עולם"
אבא יקר, אני רוצה להיות עבדך.
רצונך יעשה בחיי.

תודה רבה

מאד יפה, באופן יוצא מן הכלל

והעיקר! מאד אמת!

והשאלה הוא רק איך מגיעים לזה?

אני מבין שישנם הרבה מדרגות בזה, אני מרגיש בעצמי שאני מאד מרוכז בעצמי, אבל השאלה הוא איך אני יוצא מזה, נא להשיב לי על זה, תודה

                                                                                                                                              אדיקט

זוהי מהותו של הצעד הראשון ולכן העבודה עליו לא מסתיימת אף פעם.

הספונסר שלי לימד אותי שתכנית הצעדים היא כמו אבני דומינו, וכל אבן שנופלת גוררת בהכרח את נפילת האבן הבאה. באם אבן מסויים לא נופלת - סימן שהאבן לפניה לא נפלה...

באם אני לא מבין שאינני אלוקים, דהיינו שיש לי בעיה בצעד השני, זה אומר שהבעיה איננה שם אלא בצעד הראשון ופשוט לא נכנעתי.

אני חייב להיכנע לחלוטין, לא רק על התאווה אלא על כל חיי. לכן הצעד הראשון אומר לא רק "הודינו שאנו חסרי אונים מול התאווה", אלא גם ובעיקר "וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". לא קל להודות בתבוסה, אבל זהו השער לניצחון. פרדוקס מטורף אבל מציאותי לחלוטין.

שלום אכן הדברים הללו בהחלט מטרידים אותי,
"החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת..."  ומה היה עד עכשיו? לא הוא השגיח עלי, לא הוא נתן לי חיים?
"...להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"  אני לא מבין אותו, כי לא ישיגוהו משיגי הגוף, אז מה עכשיו?

המסקנה בכותרת "אני לא אלוקים"
נשמע מטופש מי יכול להעלות על קצה בדל דעתו המוגבלת שהוא כל יכול?
תשובה : אני
וכל מכור אחר,
ואלוקים מכבד את בחירתנו ואת רצונינו ונותן לנו את ההזדמנות "לשחק את אלוקים"
בבקשה הוא אומר , אתה חושב שאתה מסוגל לנהל את העולמות , את חייך וחיי סובבך,
בבקשה אתה מוזמן...
ואני מנסה ומנסה ומנסה ....
עד שאני נכנע ומבין שחיי הפכו בלתי ניתנים לניהול, כשאני מנסה לנהל אותם.
והוא האבא הרחום לא צוחק ולא אומר לי "אמרתי לך" ועכשיו תסתדר לבד,
לא!
הוא מחייך אלי בכאב ורחמים ואומר לי בעדינות,
ברוך שובך הביתה,
תן לי לעזור לך,
ותשתדל עכשיו לפחות לא להפריע,
אז אני משתדל,
מוטי

סוד יקירנו.
סתם מסקרן אותי לדעת האם בתפילות ובברכות היית אומר "ברוך אני ה'"?