שלום "אדיקט",
ממה שאני מבין מדבריך, ומתגובות של חברים שענו לך,
הבעיה נעוצה בעיקר בעיקרון שכאשר אני משחרר את המעצורים הנפשיים, הרגשיים, שנובעים מדאגות, חששות, דילמות (תוכל להשלים את החסר),
ומאפשר לעצמי להישען על האין סוף, כביכול אני יוצא מעצמי ומהאגו שלי, ומתמזג עם היקום האין סופי, אז נראה שגם המעצור לתאווה נפתח, ומאפשר לה לזרום בחופשיות וללא השארת עקבות של חרטה, או צער על המעשה שעשיתי בהווה או בעבר.
מנסיוני על גופי, כאשר אני מצליח להתחבר לדברים גדולים מעליי, לדברים שיכולים לעזור לי, ומתמסר אליהם ונותן להם לעטוף אותי מכל צדדי הוויתי, אני אמנם משחרר את המעצורים ונותן למחשבה לצוף מעל פני האגו, מעל פני ים האגו שבתוכי, ולכאורה זה נראה שלא תהיה לי חרטה גם על המעשים הפחות טובים שאני עושה, מכיוון שתמיד בכל מצב ארגיש טוב עם עצמי, כי אני לא מחובר כביכול, לתחושות הרגשיות שמתחוללות בתוכי. אך לדעתי כאן מגיע הרגע הקסום והדי מפתיע לטובה שגיליתי על עצמי, שברגע שאני עם ההוייה ומשחרר את המחשבה, שופע עלי אור כל כך גדול, שבעצם לא נותן לי ליפול אל פח התאווה, וכל הזמן מקדם אותי למעשים טובים, לפעולות חיוביות, ומשדר לי מסרים חיוביים, כלפי, כלפי הסובב אותי, כלפי החברה בה אני חי, שזה כשלעצמו מבטל בבת את הסיבות והמקורות, שגרמו לי ליפול אל העצבות, הדיכאון, הדכדוך, והדימוי העצמי הנמוך, שאלו בעצם השורשים והאבות של הילד ששמו "תאווה למין".
כל הפעולות שאעשה למען קידום המטרה, שינוי בסיס הפעולה שבחיי, כמו אולי להיות יותר מחובר לחברים שחווים את אותם חוויות או חוויות דומות שגם אני עובר במהלך ההחלמה מההתמכרות, יביאו אותי בסוף להתחבר אל עצמי, אך הפעם בצורה נקייה ואמיתית.
מקווה שעזרתי במשהו...
בהצלחה.
