אמר לי פעם פסיכולוג בעל שם ידוע: אין דבר כזה 'סתם לאכול' - מאחורי כל אכילה יש פנטזיה, יש מחשבות, יש משמעות שאנו מייחסים לה (אתם מכירים את זה שאתם פותחים את המקרר לחפש משהו, ואז סוגרים אותו כי אין שם את מה שאתם מחפשים?).
במובן הזה, אכן 'אין דבר כזה סתם מין'. לנורמאלי וללא נורמלי יש במין משהו 'מעבר'.
'המעבר' הזה, הסיפור הזה, הוא מה שגורם ליצר המין להיות מוגדר בחז"ל כ'יצר' סתם. לפרויד לייחס את כל הפעולות כנגזרות ממנו, ולתרבות השיווק את התובנה שכל דבר שמחברים אליו יימכר יותר טוב.
מרכזיותו של המין בחיי הנורמטיבי אינה מוטלת בספק, הצורך הקריטי בשמירה על צניעות והקשר הפנימי בין הצניעות לבין הקדושה רק מעיד על כך.
העובדה שכאשר הנורמטיבי נופל בתאוות המין הוא נכנע 'ליצרו' גם היא אינה מוטלת בספק.
התסכול שהוא חש, הכאבים, הקשיים, חוסר הטעם בנפילה שלו, אף הן אינן מוטלות בספק.
ההבדל ביני לבינו הוא בשאלה מהו אותו 'המעבר' - אצל הנורמטיבי על 'הדחף למין' מולבשים דברים שונים מאשר אצלי.
אצלי (נתן לאו) יש חור בלב. ריק. חוסר שקט. חוסר משמעות. חוסר אמון בעצמי. פצע פתוח שאני כל הזמן מנסה לסגור אותו, לטייח אותו, 'למרוח' אותו בתחושות ובריגושים. אצל הנורמטיבי, לעומת זאת, יכול להיות שלפעמים יש תחושה כזו, אך לפעמים הדבר נובע מתחושות אחרות.
במילים של 'הספר הלבן' אבהיר - אצל הנורמטיבי המין נתון לבחירה. אין זה אומר שהוא תמיד משתמש בכוח הבחירה שלו, שהוא אף פעם לא נסחף למין בעקבות אירועים, פחדים או טינות, אבל באופן עקרוני, אצלו המין נתון לבחירה. אני, איבדתי את הבחירה.
אז נכון - איני אומר שאין דמיון, אבל לפעמים, כמו שאנו מכירים מהלכות ברכות, שוני של כמות הופך למדרגה איכותית אחרת.
בשורה התחתונה: העובדה שהנורמטיביים אינם מבינים אותנו יכולה להיגרם ממספר סיבות: 1. הם לא מבינים מהי התמכרות במובן העמוק של המילה.
2. הם לא מקשרים בין ההתמכרות לבין הדחפים המיניים. 3. הם לא שלמים עם הנפילות של עצמם ועם היצרים של עצמם, ועל כן הם 'משליכים' עלינו, המכורים, 'ביזיון וקצף'. (אני, בזמן השימוש, הזדהיתי מאוד עם התשובה השלישית, ולכן אני יכול להבינה. אך נראה לי שגם הראשונות אפשריות).
נ.ב.: בשאלה מה תפקידו של המין אצל הנורמטיבי ישנה מחלוקת מקיר לקיר עוד מימי הפולמוסים ביננו לבין הנוצרים (האדם אדם וחוה ילדו את ילדיהם בגן עדן, כפירוש רש"י, או לאחר החטא ובעקבותיו כטענת הנוצרים), דרך הפולמוסים בתוך הפוסקים עצמם (האבחנה בין פסיקות השו"ע לפסיקות הרמ"א, למשל; האבחנה בין הנהגות הפרישות הקלאסיות להנהגות המתוארת במכתבו של הרב קנייבסקי ואכמ"ל), ועד לפולמוסים בתוך העולם הפסיכולוגי (האם הרוחניות היא השלכה של המיניות או שהמיניות היא ביטוי לרוחניות - פרויד לעומת קרל יונג). למרות זאת, גם אם יהיו טענות שהתפקיד של המין אצל רוב בני האדם קרוב לתפקידו אצלנו (למשל, כך טוען ר' נחמן מברסלב בתיאורי 'תיקון פגם הברית' שלו), עדיין יש הבדל בכוח הבחירה. אצלי, הסחרור כל כך חזק, עד שהאני הבוחר, המחליט שלי, אינו יכול להתמודד איתו, אני קורס מבחינה פסיכולוגית אל מול המין, לעומת הנורמטיבי שאמנם לפעמים קורס, אך לא סוחב אחריו את כל אישיותו.
בשורה התחתונה: מבחינתי כמכור, הזעזוע מהמקום אליו הגעתי מהווה חלק מהצעד הראשון שלי. דיבורים כמו: 'זה טבעי' 'זה חלק מהטבע האנושי', 'כך אלוקים יצר אותנו - עם יצרים', מזכירים לי את התירוצים שתירצתי לעצמי בתקופת השימוש, ועל כן אני משתדל להמנע מהם. אני מבין עד כמה רחוק הגעתי, עד כמה אין לי סיכוי לבד, ועד כמה רק אלוקים יכול להציל אותי, מכיוון שבניגוד לאדם הנורמטיבי, שאלוקים נותן לו את הכוח לעשות חיל, לי - אין כוח.