שלום לכולם,

הרבה פעמים לא נעים לי לשאול את השאלה הזו. אני מרגיש מנופח מאגו. כפוי טובה. ולמרות שלא תמיד שאלה זו מפריעה לי, לפעמים כן.

התוכנית שלנו היא תוכנית רוחנית; הרי אני כבר מזמן הפסדתי במלחמה מול התאווה. נוק אווט. ואני מאמין שרק כוח גדול ממני יכול לעזור לי. הכוח הגדול הזה, בין היתר, הוא אלוקים.
כשהגעתי לפני כמה חודשים לתוכנית גיליתי שיש בי, במקום שלא הייתי מודע אליו, כעס כלפי אלוקים. כעס על כל השנים שהוא ראה אותי מתמודד, נופל וסובל בגיהנום ההתמכרות. ובכלל, הוא זה שעשה אותי מכור (אני לא בשלב שאני הייתי שמח להיות מכור מלכתחילה).

בתוכנית אנו מודים בחוסר אונים שלנו עצמנו. אני הובסתי. אלא שלהודות בתבוסה זה משהו אחד, אבל להיפטר מאותו כעס שיש בי זה דבר אחר. כלו' כשאני עושה צעדים ראשון ושני אני אולי מודה שאני הובסתי ורק אלוקים יכול לעזור לי, אבל זה לא הופך אותי לאחד שרוצה בקרבתו. או שמא בכלל מחשבה זו עצמה מחבלת בצעדים הראשונים שהרי אני עדיין לא מוכן להיכנע כלפי אלוקים.

בקיצור, אני מבולבל וחסר אונים. אני לא רוצה להרגיש ככה (אשמה, כפיות טובה) ולא טוב לי עם זה, אבל לפעמים כך אני מרגיש. אני אשמח לשמוע מה יש לכם לומר.
מקווה שהצלחתי להיות מובן.

אהרון.

תודה על העלאת הנושא ו-כן. הובנת בהחלט. (ע"י עכ"פ)

לפני שנים ארוכות (הרבה לפני שבכלל היכרתי את אתרא קדישא הדין) נשאלתי ע"י פסיכולוג (חילוני) האם אני כועס על בורא-עולם. כמובן שהכחשתי. אלא שבשלב מסויים שאלתי א"ע בכנות. אני הרי גדלתי וחונכתי על ברכי "כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד" ו"גם זו לטובה". עליו לא שואלים שאלות. נקודה. אין הסבר למעשיו ולא אמור להיות הסבר. יש אמונה פשוטה וזהו. לא שואלים שאלות. אבל בלב פנימה, מתחת לכל הדברים האלו, אני כן רוצה להבין. אני כן כועס עליו שעשה לי מה שעשה. שהכניס אותי למצב שלי. כנראה שחינוך לדבר מסויים ללא התמודדות עם שאלות קשות אין הרבה סיכויים לשרוד את הגל הראשון.

בתוכנית אני מקווה ללמוד, בנוסף לעוד דברים, זה איך מתמודדים עם זה. לא רק לעצום עיניים ולהגיד לעצמי שבגילגולי הקודם הייתי רשע מרושע ובאתי כאן בגילגול הזה ע"מ לתקן ע"י כל הסבל שלי.

התוכנית מחוללת-פלאות. ולא רק בתחום התאווה.

ערב טוב.
אני מעתיק משהו שכתבתי בעבר בהקשר זה. הנושא מאוד קרוב לליבי ואני מאוד מזדהה איתו.
ה' שונא אותי?
אתייחס לשאלה הזו בשני מישורים, באחד אתלה באילן גבוה (עולם החסידות בכלל וכתבי ברסלב בפרט ) ובשני בתחושותי שלי (נתן לאו)
1. יש לנו נטייה משונה לחשוב שה' באמת חושב שנקיים את כל השו"ע בלא לפשל אף פעם. אנחנו מדמיינים שהוא חושב שאם אנחנו נופלים, זו פשלה, מן דבר כזה שלא אמור לקרות, שאין היגיון שהוא יקרה, לכן - אם הוא קרה, אז אנחנו רחוקים ממנו, מתועבים, טמאים ושנואים.
וביתר חריפות: אנחנו תופסים אל אלוקים כשופט מנוכר, לא מזדהה, לא אישי, לא רואה את הכאב שלנו, לא רואה שאנחנו מנסים, דוחק אותנו לפינה עם האינטרנט שהוא הביא לעולם ועם הניסיונות שהוא מביא לנו לכל מקום, ועוד בסוף הוא עומד עם הסטופר כמו המורה לספורט מהתיכון ומחייך חיוך אכזרי: לא הצלחת, אה? קדימה, לגלגול הבא!
אני לא יודע להסביר עד הסוף את הנטייה שלנו לראות את אלוקים באופן כל כך מרושע, אבל דבר אחד אני יודע - הוא לא כזה. אתה יודע מה, הוא עצמו מכיר את הרוע הרבה יותר טוב מאיתנו, הוא עשה את השואה, הוא ברא את הקליפות, הוא יצר את היצר הרע, את התאווה. הוא לא מתרגש מאיזה מישהו שנופל פה פתאום. הוא היה הראשון שהתחיל את כל זה, ש'שבר את הכלים' במן 'תאונה' כביכול (כפי שמתאר האר"י הקדוש).
אז למה אנחנו עושים לו את זה? למה אנחנו צובעים אותו כל כך בשחור?
בגלל שיש לנו צורך נואש שישנאו אותנו.
עמוק בתוך הלב אנחנו יודעים מה אנחנו שווים, אנחנו יודעים שכל ההתקדמות שלנו במציאות בחוץ, איך שמעריכים אותנו, איך שחושבים שאנחנו אנשים טובים, נאמנים לנשותינו, שומרי תורה ויראי שמיים, הכל זיוף וצביעות. ואנחנו שונאים את זה, אנחנו מרגישים כל כך הרבה גועל עצמי, עד שכדי להישאר שפויים אנחנו צריכים להמציא איזה אלוהים שאומר לנו כל הזמן 'אתה חוטא' 'אתה חומרי מגעיל' 'אתה מתועב' 'אתה מרוחק' 'אני שונא אותך', וזה ברור לנו כשמש שזה מה שאלוהים חושב, שהרי הוא יודע הכל, ואם כך הוא יודע מה אני עושה כשאף אחד לא רואה, ואם כך הוא לא יכול לחשוב אחרת - שהרי לי ברור מה אני שווה, או ליתר דיוק, לא שווה.

וכאן, כאן נכנסת תורת הסוד לתמונה. כשהיא מסבירה כיצד הרע בעולם אינו רק תוצאה של 'טעות' או של 'החומר' אלא שהוא מתוכנן על ידי הקב"ה, היא בעצם רומזת לנו (רמיזה אותה פיתחו ר' נחמן ,ר' צדוק, האדמו"ר הזקן ועוד הרבה מגדולי ישראל) - שאלוקים אוהב אותנו גם שם. זה נראה לנו הזוי, זה נראה לנו בלתי אפשרי. אבל אלוהים לא התחייב אף פעם שהוא יהיה מובן לנו. והוא אומר לנו במפורש, על ידי גדולי ישראל שבכל הדורות, ש'יש לנו את זה', שיש בנו כוחות שאנחנו לא משערים את קיומם. ואפילו, כמה אבסורדי, שבמאבק ההישרדות הזה כנגד הפורנוגרפיה אנחנו נעשים אנשים הרבה יותר קדושים מרוב היהודים ששומרים את השו"ע בצורה תמימה ופשוטה, בלא שום ניסיונות.
הבעיה, היא כמובן, שאנחנו לא מאמינים לו. אחרי אחת הפסקאות הכתובה ברוח זו בספר 'משיבת נפש' ר' נחמן כותב שברור לו שכל אחד חושב שר' נחמן לא מתכוון אליו, שהוא מתכוון לאנשים שהם באמת בסדר, אלא שהם פישלו פה ושם. אבל לא, חוזר ואומר ר' נחמן, אני מתכוון אליך. כן כן, אליך. ויש עוד הרבה מה להאריך בעניין, ומי שראיתי בדורנו שהאריך בעניין זה הוא הרב יהושוע שפירא בספרו 'אשיב ממצולות' שפשוט מביא את דברי גדולי ישראל שבכל הדורות, החל מחז"ל וכלה בגדולים בני דורנו שהולכים בכיוון זה.

2. (זה בשם נתן לאו, חבר בגיא): אהרון, כואב לי לקרוא כמה אתה שונא את עצמך. אני כל כך מזדהה ומתערבב עם השנאה הזו, שאני מוצא לה הד בקרבי, מכיוון שגם אני שונא את עצמי. גם אני מפחד לחשוב מה יקרה אם אני אסיר את החסימה המקסימלית מהK9 שלי, וגם אני מרגיש שבמובן מסוים, עד שאני לא אוכל לעשות את זה, כל העבודה שלי בשאר שטחי החיים לא שווה כלום. אני לא יודע אם זה יעזור לך, אבל אני יכול להגיד לך שבכל פעם שיש לי מחשבות מדכאות כאלה, אני פונה לאשתי, מדבר איתה, והיא בחיבוק, במבט או במילים שקטות, חוזרת ואומרת לי: לא, נתן, אתה טועה. אתה בן אדם עמוק, ההתמודדות שלך עם הפורנו היא דבר אצילי, אני מזהה בך כוחות של טוב ושל רגישות ושל הקשבה. וכשהיא אומרת את זה, לאט לאט זה מהדהד פנימה, ומחלחל לתוך הפצעים שמדממים כבר 13 שנה. אז אני מבקש ממך, תן אמון בהערכה שרוחשים לך, ואם יש לך מגע עם אדם קרוב, בפורום, בקבוצה או בבית, תן להערכה שלו לעזור לך להעריך את עצמך.

נתן

אני לא כועס עליו.
עוד לא הפנמתי שהוא הביא אותי למצב הזה.
אני מטיל את האחריות על עצמי.
מתי אזכה להבין שאני לא א-להים?

אני מוכרח להוסיף שרציתי לפתוח פוסט בשם "מפלצת ושמה אלוקים" אלא שנמנעתי עד כה מלהעלותו לפורום מחשש לתגובות נזעמות מצד החברים.

תודה לך אהרון שהוצאת זאת במילים משלך ובצורה הרבה יותר מכובדת ממה שעבר לי בראש. כמובן שאת תוכניתי הזאת אגנוז לנצח.

אהרן היקר,

ברשותך אמנע מהתייחסות לענין האם ההתמכרות היא טובה לנו או לא, ואתמקד רק במה שנוגע ישירות כעת להחלמה שלי.

כשיש לי תלונות על אלוקים, זה אומר שאני לא מקבל את החיים לפי התנאים שלהם, ואצלי זה אומר שלא אוכל להחלים. בספר הגדול (בסיפור על רופא, אלכוהוליסט מתמכר), הוא מספר איך לא יכל להחלים (למרות השתתפות בקבוצות) עד שהוא לא יכל לקבל את העובדה שהוא מכור. בסוף הוא אמר לאלוקים שהוא מקבל את העובדה הזאת, למרות שזה נראה מוזר ולמרות שהוא לא נתן לכך רשות...

כן, אני מכור וזאת עובדה. נקודה. כעת אני יכול לקבל את זה או להישאר בתלונות. כל זמן שאני תקוע בתלונות - אני לא מתקדם. רק אם אפסיק להתמקד בבעיה ואתחיל להתמקד בפתרון יש לי סיכוי להחלים.

כמי שמשתמש במילים הללו לא מעט אתייחס לנושא מנקודת מבטי. לא תמיד זה היה כך, פחדתי מהכח העליון, הייתי משוכנע שהוא מחסל איתי חשבונות... נקודת המפנה היתה כשברגע של כעס נהמתי באוזני הספונסר שלי - מה ה' רוצה ממני? אין לי כח לעונשים שלו.

הוא שתק. חייך ועיניו הטובות הציפו אותי בחמלה, ואז הוא אמר לי, שמע 'הוא' לא צריך להעניש אותך, אתה עושה את העבודה מספיק טוב... ובאמת מרגע שהפסקתי 'להעניש' את עצמי יותר טוב לי, ברגע שטוב לי אני חש אהבה ואני אוהב.

אח יקר, ככל שתהיה יותר נקי, ולאורך זמן, אני מאמין שתאהב. אותו. את עצמך. את כולם.

אוהב.

סליחה אם אכתוב משהו מקומם, או דרך שהיא לא לפי הצעדים.

השאלה היא שאלה מצויינת. האם אבא אוהב? איפה אבא אוהב? אם אבא אוהב אז למה?

זו שאלה שאי אפשר לכלוא אותה, וגם אסור לכלוא אותה. אסור שזה יתבשל באדם.
מי שלא קשה לו כלום, מצויין.
אבל מי שכואב לו, הוא אוהב את אבא, ואבא אמור לאהוב אותו, ובכל זאת.... האם אבא אוהב?

זו שאלה אמיתית וקשה. וכנראה שמי שחש את הכאב שבשאלה לא יסתפק בתירוצים של מוסר או פילוסופיה.
כנראה רק כשהמשיח יבוא נבין אל נכון את עומק האהבה גם היכן שאנו כועסים וכאובים ביחס שלנו איתו.

הקשר עם אבינו מלכנו הוא קשר של אהבה עזה... כמוות.... הוא קשר של רומן סוער וסוחף בין קוב"ה וכנסת ישראל.
כשאני כאוב, כשאני כועס על אהובי שבשמים, אני לומד שיר השירים. מתחבר לאהבה, מתגעגע לקודש הקדשים, מבין שהסיפור לא כ"כ פשוט.... כי חולת אהבה אני...
אי אפשר להאריך ברגשות האלו, אבל תקראו את הפוסט הנפלא ששלמה המלך כתב....

אבל אולי יש סיכוי לקבל תשובה לשאלה המרה, אבא אוהב? ועוד לפני שמשיח יבוא.
לפעמים אדם יכול לזכות בגאולה פרטית, כשהוא פונה ישירות לקב"ה ושואל אותו את השאלה בכאב, דוגרי, א-לי א-לי למה עזבתני? למה?
אם נשאל את השאלה הזו מכל הלב, מלב אל לב, נשמע תשובה מפתיעה...
לא נשמע משהו בסגנון אתה בגדת קודם, ברחת מהבית, ורק אז אני גם... לא! לא זו תשובה לכאב מה' שאוהב אותנו. זה לא מתרץ כלום מהכאב.

פעמים בחיי זכיתי שלמוע את התשובה שלו,
התשובה היתה, יהודי יקר, בן אהוב, יונתי תמתי, רעייתי בין הבנות... אף פעם לא עזבתי אותך... אף לא לרגע... תמיד הייתי אתך תמיד אהבתי אותך...
בכל צרתם לו צר... אשתי היקרה, כנסת ישראל, לא שכחתי אותך לרגע, לא התייאשתי ממך לשנייה, אני אוהב אותך... תמיד אהבתי ותמיד אני יאהב...
זו התשובה ששמעתי מאבא'לה האהוב ברגעים של גאולה, גאולה פרטית, שמציפה את מי שעומד נוכח בורא עולם

כשהנבואה הזו עטפה את כל ישותי, אין עוד מלבדו, אף פעם לא נפרדנו מכסא הכבוד, אבא תמיד החזיק אותי קרוב ללב,
זכיתי לשמוע את הבת קול שמשלימה את התשובה,
בן יקר, בן אהוב, גם אתה תמיד אהבתי אותי... גם אתה צמיד חיפשת רק לשמח אותי, גם אם טעית בדרך, גם אם הפרחים נבלו בשמש, תמיד רצית לשמח רק אותי...
אם תמצאו את דודי מה תגידו לו? שחולת אהבה אני.... אני חולה מרוב אהבה לאבי שבשמיים, כ"כ חולה עד שהאהבה איבדה את הצפון...
אבל תמיד הכל היה בעומק רק למען שמו באהבה, רצוננו לעשות רצונך...

אור הגאולה, מאיר לי שהכל נכנס בסיפור האהבה שלנו... גם ימי הנידות כמו ימי הטהרה... הכל חלק מהאהבה האין סופית בינינו לבין בורא עולם...

זה לא שכל. אני מבקש לא להתווכח. אני יודע שזה לא הגיוני. לא נתפס בתוך החושך הגלותי.
אולי היום, זכיתי לכמה דקות של גאולה... (אחרי תאונת אופנוע לא פשוטה שניצלתי ממנה בנס, הייתי די קרוב לשם... אסירות תודה לה' שגאל אותי)

מה יהיה מחר?
אולי שוב אשאל את אותה השאלה. אבא אוהב? מתוך החושך השאלה הזו זועקת כואבת, קשה וצודקת.
נצטרך שוב להפנות את השאלה הזו ישירות לאבא שבשמיים, ולמסור לו את הכל, גם את השאלה הזו...
אנו מובטחים שבסוף תבוא הגאולה...
ושוב נשיג שתמיד חיינו יחד באהבה... הוא תמיד אהב אותנו... ואנחנו מעולם לא אכזבנו את אהבתו...

אם תמצאו את דודי מה תגידו לו?

אדם, אכן. ראה את פירוש הגר"א, בכדי שלא להסיט הפוסט כולו אכתוב בקצרה, דעתו היא שהפסוק מתייחס לקופץ מעל מדרגתו... העניין היפה בסיפור הזה שאותו ספונסר לא קרא ולא שימש מעודו.
שיכור אתיאסט מוחלט הוא היה...

כל אדם שמבטל את גופו לה' יכול להגיע לדרגת נבואה

אהרן, תודה שהעלת את הנושא החשוב הזה.

מנקודת המבט שלי, אפשר לומר שאין לזה תשובה (כמו שכתב אדם יסודו), ואפשר לומר שכל התשובות נכונות (ותודה לכל הכותבים והמפרטים).
הדבר תלוי במצבו של השואל.

נכון שאיננו יכולים להבין את אלוקים. אבל מהנהגותיו עם אחרים שכן מרגישים קרובים אליו, אנו יכולים להבין שאלוקים מתנהג עם ברואיו ברחמים ובחסד.
(בקיץ האחרון חבר ותיק מחו"ל אמר שאלוקים נתן לו 18 שנה הכי טובות בחיים. וכששאלו אותו: אולי זה "טריק" של אלוקים? ענה: זה צריך להיות חתיכת "טריק"...)
כל מי שהרגיש מעט אור של תקוה ברגעים שפויים ומפוכחים, והוא מבין ויודע שזה לא בכוחו - מבין שאלוקים פועל בחיים שלו בהנהגה של חסד.
אז למה הוא עשה אותנו מכורים? למה היינו צריכים לסבול תקופות ארוכות?
לא יודע.
אני יודע שאני יכול לפנות אליו ולקבל ממנו הארת פנים. אני מקוה שיהיה שכל ואומץ לעשות זאת כמה שיותר...

אגב,
אני מבין את הפחד והחשש לעלות את הנושא הזה על דל שפתינו.
טינה על אלוקים ??? השתגעת???
אבל,
כאילו אלוקים לא יודע מה אני חושב בתוך תוכי?  כאילו אלוקים לא יודע שאני כועס עליו?

הגישה שלי צריכה להיות שזו הפרעה שלי!  אלוקים הוא לא הבעיה.  הפגמים שלי הם הבעיה!

צרפתי קובץ עם קטע מתוך הספר הלבן.  הקטע החסר שלא תורגם מעמוד 81.
נראה לי שהוא מדבר על הענין הזה...
(התרגום "לא משהו". מקוה שהרעיון ברור)

אתמול אמר לי הספונסר שבהתחלה הוא לא רצה לכתוב כל יום אסירות תודה, כי הוא לא הרגיש אסיר תודה, להיפך הוא היה פשוט מלא טינות על אלוקים. "שנאתי אותו". למה הוא עשה אותו מכור, למה הוא צריך להשתתף בקבוצות 3 פעמים בשבוע, למה הוא חייב להיות בהחלמה לשארית חייו.
הספונסר שלו הורה לו לכתוב בכל זאת 10 אסירויות תודה בכל יום, כי הפעולה היא הגורמת ההרגשה, ולא הפוך.
הוא התחיל, וממשיך בכך מאז. היום הוא מרגיש שהוא אוהב את ה', ולכל דבר קטן הוא מרגיש את חסד האלוקים, הוא ממש אסיר תודה על הדברים הכי קטנים.
"בהתחלה כששמעתי אנשים אומרים אסירות תודה על זה שיש להם אישה, גיחכתי לעצמי. בשבילי אישה זה עוד אסון בחיים, ויש לי קושי לקבל דברים כאלה, שאין ביכולתי לשנותם...
היום אני אסיר תודה שיש לי אישה, ילדים, שהם בריאים."
וכך הוא מרגיש כלפי כל דבר שגרתי ומובן מאליו בדרך כלל.

אם כן הדרך להרגיש אבא אוהב, היא התמדה באסירות-תודה.
וכמו שאמר אסירותודה (המשרת שזכה לאמון) בתגובה שלו כאן, שהוא "משתמש במילים הללו לא מעט". (כלומר "אבא אוהב")
לא בכדי...

אני מוחה בתוקף! איזה מין דיבורים אלו? אזה שמות הצמדת לבורא עולם? להטוב והמטיב? למקור הטוב? "מפלצת"?! ממש מחריד עד עומק הנשמה!

אני רוצה לצרף שיר שכתבתי שיכול לענות על התמיהה

בס"ד
מים רבים
א.
מים עד ים,
מחוף לנעלם,
אמרתי: אחריך נוסע.

בעיניים עצומות,
בשבילים, בעקומות,
אמרתי: אחריך פוסע

שנינו יחדיו על החוף,
אמרתי: אחריך הלכתי,
ועקבות פסיעותיך הם הנוף,
הדרך שבה בחרתי.

תן לי יד, אם לא, אמעד
אמרתי: כעיוור אחריך,
ה' אחד ושמו אחד,
אפול בלי קום בלעדיך.







ב.
מים עד ים,
כבר נגלה הנעלם,
אמרתי: אחריך נסעתי.

בעיניים עצומות,
בדרכיך התמימות,
אמרתי: אחריך פסעתי

שנינו יחדיו על החוף,
ידעתי, אחריך הלכתי,
בלא היסוס, ללכת עד הסוף,
בבית ה' אז ישבתי.

תן לי יד, אם לא, אמעד
חפצתי עשות רצונך,
ה' אחד ושמו אחד,
ללכת, כשידי בידך..