אני רוצה לשאול משהו שלאחרונה מטריד אותי בענין האשמה.

אני איבדתי שליטה על החיים, ואני לא מצליח לעשות דברים שלאחרים זה פשוט.
כמו להתפלל במנין, ללמוד, ועוד כאלה. זה קשה לי מאוד. אין לי סבלנות לזה. למרות שפעם יכולתי להתפלל שעות בכיף, וללמוד כל היום.

אני מסתובב עם הרבה אשמה כתוצאה מכך,
אני אומר לעצמי שאני בתוכנית ועם הזמן אגיע גם לכל הרבדים של החיים, ולתפקוד תקין של החיים. אבל אני לא רואה איך אני יכול כבר להתקדם בזה.
שאלתי האם עלי להימנע ממחשבות של אשמה, לקבל את המצב שלי - אובדן השליטה, ולהמשיך לפעול במה שאני יכול?
או שאדרבה, זה יפיל אותי לאדישות, וידרדר אותי לגמרי מכל מה שאני מאמין בו. ואני צריך לנצל את האשמה ולקבל מזה דרבון.

אני כבר מבולבל לגמרי, ואני פוחד לכתוב את כל ההזנחה שלי.  אני לא כותב ברור ממש.
אני כבר מתכונן לקבל פה תגובות נזעמות של 'התוכנית לא תעבוד עבורך רק אם תעבוד אותה'...
הספונסר שלי אומר לי שלעת עתה אנחנו מתמקדים בנקיות, בחוסר אונים מול התאווה בלבד.

בנתיים אני מרגיש לא טוב. והוא אומר לי שעעכשיו צריך רק לקבל את המצב הזה שלי.

אודה לכם חברים נאמנים ויקרים על שיתוף בניסיון שלכם.

ממש אינאונימי

התשובה היא כן כן וכן
עכשיו עליך רק לקבל את המצב שלך
לא להלחם!!!
"בידך אפקיד רוחי" רק זה יכול לעבוד על אנשים במצב שלנו..
להתפלל לאבא להתחנן אליו, לבקש ממנו. להבין שרק הוא עשה עושה ויעשה.
להבין שהוא שם אותנו במצב שבו אנו נמצאים.
תמיד אנחנו אוהבים קפיצת הדרך..
אם אנחנו קצת פחות חולים בתאווה אנחנו מייד רוצים לראות פירות.
לראות שממחר בבוקר כל הפגמים שלנו ימחקו
לא ידידי
אנחנו צריכים לקבל את המצב שלנו. להכנע. להפקיד את כל ישותנו בידיו של אבאלה.
גם אני במצב שלך, כמה ימים אני קצת שומר על עצמי ואני בטוח שוואלה וואלה "בריא בא לעיר". שכל החשק שלי יחזור.
אבל לא! מה פתאום! עכשיו אני עובד על דבר אחד, אני בטוח שכשאני יהיה מספיק בשל במה שאני עובד עליו עכשיו (הצעד הראשון) הדבר הבא כבר יבא מאליו. אם אני יתמיד.
אז חדל לחץ ידידי, כל דבר ביומו.
בא תוריד קצת מהאשמה.
תנשום עמוק.
הכל בסדר
ושתהיה לי בריא
ידידך אוהבך

כשאני מאושפז בגלל מחלה מסוכנת, אני לא מתפלל במנין, מפספס את השיעורים הקבועים שלי ועוד כל מיני "עבירות". זה לא מפריע לי.

אם זה יפריע לי ובגלל זה אעזוב את בית החולים - אני מסתכן בנפשי.

גם אני כמוך מרגיש את זה
בעניין לימוד התורה כבר כמה חודשים שאיני מצליח לפתוח ספר..
מתחילת ההחלמה כל מה שקשור להלכה, למוסר, לחסידות פשוט לא מעסיק אותי.. וכשכבר אני פותח ספר תוך כמה דקות אני סוגר אותו מחוסר עניין
זו באמת הרגשה לא משהו... :-\
לעת עתה אשתדל כמו שכבר הקדימו אותי להתמקד בהחלמה, בעשיית פעולות הצעדים מידי יום ביומו, לעשות הכל להישאר נקי רק להיום

בקשר לתפילות נעשה לי בשבוע שעבר פלא.. לאחר כחצי שנה בתכנית פלוס מינוס.. התפילות שלי התחילו לקבל קצת צבע אחר.. אולי מתחילים ליישר את ההדורים מהעבר?
לאלוקים פתרונים

עלה והצלח בהחלמתך

אוהבים

התפילות שלי קטסטרופה.
אני לא יכול כמוכם להאשים את ההחלמה... זה היה ככה גם קודם...
חשבתי לפתוח עח זה פוסט נפרד בבקשת עזרה ועצות וגם קצת רחמים עצמיים.
אבל לא הצלחתי להתאפק והנה אני גם חסר אונים.
בעל מדרגה רוחנית ששוכח תמיד לברך ברכת המזון.
אז על זה אני חוטא או חולה?

תודה רבה לכם חברים על העידוד וההזדהות.
הושיעה נא, אם זה לא בא מההחלמה, אז אולי זה מהמחלה.
אולי גם פה השאלה תהיה האם אתה מסוגל לקחת את עצמך בידיים ולתפקד כאמונתך?
אני לא... אבדה לי השליטה על חיי.

והאמת, די דיינו,
זה עודד אותי לקרוא שאתה רואה שיפור בתחום,
אני צריך לשמוע כאלה דיווחים,
להאמין שיום יבוא ויתן לי ה' לראות את חסדו בגלוי.
חברים, שתפו שיפורים שהם תוצאה מההחלמה.

תודה לכם

אינאונימי יקר, אשתפך מנסיוני, כשבאתי להחלמה הייתי רחוק מאבאל'ה שבשמים מאוד. חוץ מתפילין לפני השקיעה, ושמירת שבת לא עשיתי הרבה... בבית הכנסת הייתי רק בליל שבת. חשתי מחנק ליד כל דבר קדוש, קלסטורפוביה של ממש.

בברית של הבן הראשון שלי רעדו לי הידיים לא בגלל התרגשתי שזכיתי להכניסו בבבריתו של אאע"ה אלא כי היתי משוכנע שעוד רגע הוא נופל לי מהידיים מעונש על גודל רשעותי. לקח לי המון זמן לטפס משם.

נולדו לי בנים נוספים בהחלמה וגם שם רעדתי. מהתרגשות. על הכנסי אני בברית עם אבאל'ה. בכיתי בהודיה שנתן לי שותף. אמיתי. מחמלתו עלי. שברוב חסדו חפן אותי בזרועותיו. צעדתי לאט. בתחילה קיבלתי על עצמי דאורייתא, כמו קריאת שמע, ברכת המזון. וכדומה.

כיום אני זוכה להתפלל שלוש פעמים ביום. נס. אציע לך לזכור שמדובר בתהליך. תתקדם. לאט. קבל על עצמך משהו. ותעמוד בו בכל מחיר, אל תלך לישון בלעדיו. תהיה עקבי. זה מה שהציל אותי.

תודה לך על הפוסט הזה, בזכותך נזכרתי והתרגשתי. כתבתי את התגובה הזו עכשיו מתוך בכי של אושר.

נ.ב. היה כיף לראות אותך.

תודה רבה אסירות על הדברים,
טוב שאתה אומר שזה עבד אצלך.
כי היום אני יכול לקבל על עצמי דברים וזה לא מזיז לי לוותר עליהם ברגע של חולשה.
אני באמת צריך לנסות על דברים קטנים יותר.
העבודת השם שלי (לא השם שלי...) מסתכמת בכתיבה היומית ובמילוי אחרי שאר הוראות הספונסר שלי.

הלוואי ואדע איך להתקדם.

עשה לי טוב לראות אותך.

אותי לימדו:
כל מחשבה ביקורתית שגורמת אשמה, חוסר סיפוק, תיסכול,
מעלים אותה ישר לבוידעם, ואומרים לה' שהנחתי שם חבילה עבורו.
אוהבים אותך!

כמו שאמר לי הספונסר:
אשמה = שימוש...