כאשר התרסקתי אל הקרקעית שלי, הגעתי לפסיכולוג, איש יקר וישר שהפנה אותי אל דרך 12 הצעדים. הוא המליץ לי על השתתפות קבועה בפגישות ואמר לי שישנה קבוצה טובה באזור מקום מגוריי. שאלתי מה הכוונה "קבוצה טובה"? לא הבנתי מה יכול להיות טוב או פחות טוב בקבוצה. היום אני מבין שהאיכות של הקבוצה תלויה באיכות של השיתופים. יתכן שיש חברים שעבורם קבוצה טובה אומר איכות החברים בה, אבל עבורי אין קשר בין סוג החברים המשתתפים בפגישה, והעיקר הוא בכמה כנות משתפים בה.

מה משתפים בקבוצות? ממה שאני רואה, החברים שההחלמה שלהם טובה משתפים בכנות בדברים אותם הם לא רוצים לשתף. עיקר השיתופים לא קשורים באופן ישיר אל התאווה והם מכסים כל שטח בחיים, כל זמן שמדובר בנקודה בה קשה לי להכנע ולשחרר. בקבוצות אני שומע חברים משתפים על הקשיים בבית עם האישה, בעבודה עם הבוס, עם הילדים, עם ההורים ועם מה לא. העיקר הוא לשתף בכנות במה שעובר עליי.

אני לא נכנס כאן לשאלה למה השיתופים חשובים, אבל רוצה להתמקד בנקודה אחת חשובה עבורי.

לפני שלושה שבועות השתתפתי בפגישה השבועית בקבוצה החיה בה אני משתתף וזאת היתה קבוצת נושא שעסקה בנושא שלווה. כל החברים שיתפו על הדרך בה הם סובלים מחוסר שלווה ועל האופן בו הם פונים אל הכח העליון שלהם על מנת לקבל שלווה. מצידי שיתפתי על מאורע שהיה לי באותו יום בו היה לי מאוד קשה לקבל שלווה, אבל לא התאפקתי ודיברתי גם על איזו תובנה שיש לי לגבי תפילת השלווה. האמת? מדובר במשהו חכם שמאוד דיבר לאנשים מסביב לשולחן, ובסיום הפגישה קיבלתי כמה תגובות מאוד חיוביות. ובכל זאת - התרוקנתי מכך. למה?

הנקודה לעניות דעתי היא שאנחנו כאן (וזה כולל את הפורום) לא כדי להראות כמה אנחנו חכמים וכמה אנחנו מבינים את התכנית, אלא כאן למטרה אחת: ללמוד איך לחיות את העקרונות של הצעדים בכל תחומי חיינו. כאשר אני מפספס את המטרה ומנסה להרשים מישהו, גם אם זה משהו מאוד חכם שמאוד קשור לתכנית - אני עצמי מתרוקן מכך.

לכן הרעיון הוא לספר מה עובד עבורי וגם איפה אני מתקשה. תועלת רבה אני מקבל כאשר חברים בקבוצה משתפים איך הם מנסים ליישם את העקרונות בחיים שלהם, ולא משנה אם זה חבר שמספר על כך שיש לו בעיה עם חמותו או שהוא פגוע מאבא שלו. כמובן שחברים שמתמודדים עם התאווה ומשתפים על כך בכנות עוזרים לי מאוד, אבל גם זה רק כל זמן שהם משתפים במה שעובר עליהם ולא במה שהם חושבים על עצמם.

זאת הסיבה בגללה הפוסטים שקידמו אותי בהחלמה לא היו הפוסטים החכמים והמרשימים אלא הפוסטים בהם כתבתי מה עבר עליי ומה הרגשתי - ולא מה חשבתי. יותר מכך, הפוסטים שבאמת עזרו לי הם אלו שלא רציתי לכתוב.

לצורך השיתוף וההחלמה אין צורך להיות חכם או מוכשר, יש צורך באדם שחי את הצעדים והוא כנה עם עצמו ועם החברים ומשתף ברגשות ובפעולות שלו. לא במחשבות.

וכבר לימדונו חבירנו בעלי הנסיון: ידע אף פעם לא היה כח עבורנו.

תודה רבה סוד,  שאלתי את הספונסר שלי על מה לדבר בקבוצה. הוא ענה לי - סיפורינו מגלים, היכן היינו, מה עשינו, והיכן אנו היום.

הוא לימד אותי את המסורת החמישית - שהמטרה העיקרית של קבוצה היא היא להעביר את המסר הלאה,
אצל אנשים כמוני המסר עובר הכי טוב הוא -  התנהגתי בחוסר שפיות, התחברתי לכח עליון שהחזיר אותי לשפיות,

מי שמצליח לומר לי מה הם החיים השפויים הצפויים בעבורי זה עוד יותר טוב.

תודה על הדברים סוד.
זו תזכורת מאד חשובה עבורי. תזכורת לשתף את החולשות כדי להשתחרר מהן. זה כולל גם קבלה עצמית שלי - אני לא אדם רע שרוצה להיות טוב, אני אדם חולה שרוצה להחלים [הרווי].

ומעניין לעניין באותו עניין (אולי מתאים לפוסט בפני עצמו).
לא רק מה לשתף, אלא איך לשתף.
לפעמים אני מרגיש שאני משתף (אפילו) את החולשות שלי מתוך מטרה לקבל הערכה כמו "איזה כנות! כל הכבוד!", או התמסכנות. אני גם לפעמים מוצא את עצמי משתף על פגם שבי, אבל בעצם נהנה מזה. למשל, משתף על כעס, ומתאר את הברקים והרעמים שגרמתי, ולא שם לב שאני נהנה לתאר את העוצמה שבהתפרצות שלי... זו אוננות רגשית!
זה קשה לי כשאני שומע שיתוף כזה בתחום התאווה. כשחבר משתף ומתאר מראה שהוא ראה (אפילו לא פרטים), עם שפתיים מחוייכות ועיניים בורקות, כאילו אומר: "חבר'ה זה היה משהו כל כך שווה, שפוט הייתי מהופנט".כך אני לא שומע את הכאב, אלא את המחלה.

מתפלל לאלוקים שיתן לי את השלווה לקבל את האחרים שאין באפשרותי לשנותם, את האומץ והתבונה לשנות את עצמי - היחיד שיש באפשרותי לשנות.

מזדהה מאוד,
אני רואה שזה משתנה עם הזמן.
חברים חדשים משתפים עם חיוך, כי לא נעים להתחיל להרצות בפני אנשים על דברים מוזרים ולא לחייך...
עם הזמן זה נהיה יותר ויותר אמיתי.
בהתחלה אף אחד לא עושה את הדברים מהסיבה הנכונה. (ע"פ הספרות.)

אני לוקח מהפוסט הזה לשים לב יותר לשתף מהסיבה הנכונה.
לשתף את החולשות כדי להשתחרר מהן.

אשתמש בפוסט הנפלא של סוד כדי להתייחס.
אני משתף כי תמיד ברחתי. אני משתף כי אף פעם לא העזתי להעלות את זה על דל שפתי. אני משתף כי לפעמים העובדה שאלוקים יודע אינה מספיקה. אני צריך שגם אחרים ידעו, ידעו שכעסתי על אשתי, ידעו שהגבתי בחוסר היגיון לילד שלי שבכה, ידעו שאם אני נשאר לבד בחדר עם אינטרנט אני קורס, אם הם יודעים - ומכילים, אולי גם אני אדע - ואכיל, ואקבל את עצמי.
הכנות, העיקרון הראשון של התוכנית, מחייבת אותי לדבר את מה שהיה. נקודה. בלי להתנצל, בלי להתפתל, בלי לייפות.
לדבר את מה שעובר עלי עכשיו, או שעבר עלי היום. בגוף ראשון (לא לומר 'אתה מרגיש שזה בלתי אפשרי כשאתה מול אינטרנט' אלא 'אני מרגיש כזה בלתי אפשרי כשאני מול אינטרנט, ולא 'המכור' מרגיש שהוא חסר אונים מול אינטרנט). כל מי שמכיר שיתופים מעין אלה מרגיש את העוצמה שבהם. הדברים מדברים בעד עצמם.
תודה חברים.

תודה חברים.

הנקודה שנתן כותב אותה בסוגריים איננה שולית בכלל. כאשר אני מדבר על עצמי בגוף שני, אני בעצם ממשיך לברוח מהאחריות. בדרך כלל זה לא נגמר כאן אלא בכך שאני אומר לאחרים מה נכון עבורם.

בתכנית לימדו אותי לספר מה נכון עבורי ולדבר על עצמי.