מי הוא זה הצריך לחזור לשפיות? כיצד מגיעים לאמונה? ומדוע הכח חייב להיות גדול מאיתנו אנו?

"לחזור" לשפיות יכול רק מי שמעת לעת יוצא ממנה... כמשומשים לא היינו מודעים למעשים הלא שפויים שלנו, ויותר מכך, גם כשידענו, לא היינו מסוגלים להתמודד עם חוסר השפיות שלנו, בתאוה ולמעשה בכל תחום אחר בחיים, אף לא אחד מאיתנו שבחן את התנהגותו ההרסנית יכול לטעון בצורה מפוכחת שנפשו בריאה... ואז מתחיל התהליך: בכל פעם שפנינו באמת אל כח  חיצוני אלינו, כשביקשנו עזרה, מחבר, מהקבוצה, התחלנו לפעול בענווה - הודינו שיש לנו בעיה ואנו לא מסוגלים לפתור אותה לבד! אנו צריכים משהו חיצוני לנו, רצוי החזק ביותר שיש בנמצא... ההכרה בכך שכל גורם חיצוני שאין לו כרגע את הבעיה הזו הוא יותר חזק. מובילה ליותר פניות החוצה... פתיחות דעת זו יצרה אמונה שניתן לחיות בצורה אחרת. שאנו לא "חייבים" להתנהג בצורה הרסנית. זה היה אישור לכך שכח עליון יכול להחזיר לנו את השפיות אם נפנה אליו. (צעד שתים מתוך 12 ו12)

ישבתי ברכב תקוע בפקק הקבוע ולשם שינוי הייתי מחובר, פשוט נוכח, הבחנתי בציפורים אוחזות ברגליהן הדקיקות בחוט חשמל ו... נשארות עליו למרות רוח חזקה שנשבה. תמיד תהיתי: כיצד הרוח לא מעיפה אותן?! איך זה שהן לא נופלות?! ופתאום ידעתי את התשובה: יש להן כנפיים. הן יודעות להשתמש בהן ולכן הן לא מפחדות ליפול... עצם הידיעה שלא יאונה להן כל רע משאירה אותן על חוט החשמל! זה בשבילי ההגעה לאמונה, ההכרה שיש לי כנפיים – צעדים, למרות תחושת חוסר הביטחון כי איני מיומן להתעופף באמצעותן... הידיעה שיש לי כללים חדשים,  וכדאי לי להמשיך לדבוק בהם, השאירה ומשאירה אותי בחיים.

פחד אחז בי, הדברים מביכים. כיצד ניתן לשתף בהם את הזולת?! אבל כתבתי, קריאה בספרות והשתתפות במפגשים עזרו לי לצאת מהריכוז העצמי, כשפעלתי הפוך מאיך שהרגשתי, כשהרמתי את הטלפון גם כשלא רציתי ולמרות תחושה רעה שתפסה את כל כולי, גם כשלא היה לי מושג מה אני הולך לומר, ההרגשה שלי השתפרה, אמנם לא באופן מושלם, הרי אני סובל מחוסר סיפוק תמידי, למדתי שיש דברים שפשוט כדאי לי לעשות ולא משנה מה אני רוצה, רצונותי מעוותים, מגיעים ממקום חולה, התכנית מחזירה אותי לשפיות. ההחלמה ניצבת במקום הראשון.

אשאל את עצמי: אני באמת מאמין שאני צריך לחזור לשפיות? האם באמת יש לי את האמונה שאפשר אחרת? באמת פניתי לכח גדול?

- - - - - - - - -

חברים יקרים, נא התייחסו בתגובותיכם רק לצעד השני.

בתהליך ההחלמה הבנתי שלבד לא אסתדר.. ניסיתי שנים לבד וזה פשוט לא עבד!!
התעוררה תאווה.. לחצתי חזק.. ניסיתי למנוע ממנה להיכנס.. והיא בשלה בביטחון יוצא מהכלל נכנסה ללא התראה.. תקפה.. הרגה.. ניפצה לרסיסים.. איחלה, להתראות בפעם הבאה.. שוב, מגיעה.. ואני לוחץ שוב חזק.. אומר לה אני לא חפץ בך.. אבל היא.. מתוחכמת ממני.. גדולה ממני.. גדולה עלי.. נפלתי ונפלתי ונפלתי... 15 שנים!! לא הבנתי שלבד אני לא יכול! זה פשוט גדול עלי!!!!

עכשיו אני יודע שרק כוח גדול ממני ישיבני לשפיותי!
עבורי כח גדול מתחיל בחברים, בספונסר, ובשיתוף בקבוצות.. הם סוללים לי את הדרך לפנייה לאלוקים!

היום כשיש קושי דבר ראשון אני מתקשר לחבר.. פונה למישהו מחוצה לי.. משתף, מוציא החוצה את רצונות התאווה! מספר לספונסר את כל הקורות אותי מידי יום ביומו.. משתף בקבוצות.. בכנות.. על מעידותיי אם היו.. ורצונותיי לתאווה..
מתוך כך אפנה לכח הגדול ממני לאלוקים.. אומר לו שלבד אינני יכול ניסיתי שנים ופשוט לא הצלחתי.. רק אתה אלי תשיבני לשפיותי!

רק בדרך זו התחלתי לצעוד! כשעקביים בפעולות אלו ניתן להתחיל תהליך החלמה! 

בהתחלה לא הבנתי למה מנתקים את צעד 2 מצעד 3.
למה לא אומרים שאני חסר אונים ולכן אני מוסר את זה לאלוקים (כמו שאומרים הרבה פעמים בקבוצה).
ראיתי שכדי שאוכל להודות בחוסר אונים מוחלט אסור לי לגעת בפיתרון. אין לי מושג מה הפיתרון. אני רק מאמין שיש פיתרון שלא נמצא אצלי. ברגע שאני כבר יוכל לתת פיתרון, אני לא ירגיש חוסר אונים...
מזל שיש את צעד 2
לב טהור

הספונסר שלי לימד אותי שעיקר העבודה בצעד שתיים היא 'הגענו', תהליך. לתרגל דפוס מחשבה ופעולה רעיוני -  אמוני ומעשי, כל אחד יכול, אני לא.
אם הבנתי שהבעיה היא בתוכי, אצלי, אני חייב לפנות החוצה. לגורם חיצוני. ברגע נתון לכל אחד יש יותר כח ממני בנוגע לבעייתי.
הפניה החוצה תוכיח שזה אפשרי. וכך אגיע לאמונה.

אמן.

האם זה נכון להרגיש שהגעתי ל'ידיעה' שכוח גדול ממני יכול להביא אותי לשפיות,
אני פשוט רואה את זה, שבכל פעם שאני לא שפוי ואני מתקשר לחבר, אני נהיה שפוי.
אני מייחל להגיע באמת לצעד הזה, כי אני עוד בדרך מסוכנת להפנים כי אני חסר אונים, כדי לדעת שלא אני - אלא כוח גדול ממני יכול להביא אותי לשפיות.

יש משפט פשוט בקשר לזה

"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"

זה דבר פשוט שבן אדם רואה את עצמו ואת בעיותיו בראיה מצומצמת ונגועה.
בשניה שפורטים את הבעיות בפני בן אדם אחר זה כבר פתח ראשון לסדר את הדברים
בהצלחה
יעקב

תודה לכל החברים, לא מעט מהמכורים לא מבינים מדוע יש צורך בצעד שתיים - פניה לכח גדול, נקפוץ ישר לצעד שלוש נמסור מיד רצונו וחיינו לאלוקים... אינני זקוק להוכחות עבור עצמי, אבל היום שוחחתי עם מכור משומש, אביא את עיקרי דבריו, נראה לי שהם יכולים להביא תועלת.

האיש דיבר על הנקודה הפנימית שלו, הכי עמוקה שהוא מעלה על דעתו, להבנתו האישית הוא מחובר לבורא מבפנים, זהו שיח פנימי ממקום אינטימי מאוד שאף אדם לא יכול להרגישו ולהבינו. שמחתי בשבילו, ושאלתי אותו למה הוא עדיין משומש...

התשובה שלו הממה אותי - זה רצונו של אלוקים, ברצינות תהומית הוא הסביר לי שהבורא הביא לו סיטואציה בכדי שיפעל עליה...

המסקנה שלי - כשאני לבד, אני אלוהים.

אסירות לכאורה הוא צודק
הרי זה מה שלימדו אותנו שגם המחלה היא רצון הבורא
ולגופם של דברים אצלי כח עליון בינתיים זה בעיקר החברים
הפעם הראשונה שבה הצלחתי לצבור ימי נקיות משמעותיים(בשבילי) היתה שהחלטתי שלא יעבור עלי יום בלי שיחה עם לפחות חמישה חבר
פשוט להתקשר ולהצהיר אני חסר אונים, גם אם איני מרגיש כך
אם הזמן כבר פיתחתי חברות עמוקה עם הרבה מהם, כך שזה נהיה גם הנאה, (אבל כדי לצאת מהראש שלי, עוזר לי בזמני התקף, להתקשר בעיקר לחדשים )

מוישל'ה היקר, אני מבין מדוע אתה חושב שהוא צודק, זמן רב הסתובבתי מסביב לנקודה הזו בעצמי, אחלוק איתך את הנסיון שלי מבלי להכנס לכל הנושא של רצון ה' ובחירה (אפרסם בל"נ פוסט ספציפי בנידון)

ראשית, יש הבדל מהותי בין התפקיד שלי בניתוח והבנת הארוע אחרי שהוא התרחש (בשביל להפיק לקח לקראת הארוע הבא) לבין בחירת הפעולה הנכונה בזמן אמת. לפני השימוש, כשהאובססיה תוקפת, אבאל'ה שלנו רוצה שלא נפעל באופן חולה. למה הוא נתן לנו את המחלה? כי יש לו נחת רוח מאנשים כמונו שפונים אליו דווקא שם. נקודה.

אחרי מה שעשינו יש לנו אפשרות להפיק תועלת להבין שהוא נתן לנו משימה, ויש  לנו דרך בהקשר אליה. דבר לא מתרחש בעולמו בטעות, והכל חלק מחשבון אינסופי אך האמונה עבורי, לדעת שהוא לא רוצה שאשתמש ושאפנה אליו.

ובקשר לרצון הבורא ממני, למדתי מחבר ותיק אהוב שבכל דבר שאני חש - שמעורבת בו אנוכיות - או שאני חש בחוסר כנות - או שיש לי התחושה שהוא לא טהור (לא מאהבה, מנתינה) או שמעורב בו פחד. אני פועל מרצון העצמי שמנחה אותי.

וכל דבר שאני רוצה לפעול ויש בו כנות מוחלטת, והוא מגיע ממקום אוהב - טהור, הוא חסר אנוכיות ולא מפוחד, הוא רצון הכח העליון בעבורי.

כדאי לך לנסות את זה. לי זה מצליח.
(זה בעצם התרגול של צעד 11)
בהחלמה.

יש משהוא שקשה לי מעט , אתה אמרת שאיבדנו את השפיות בתאווה ובכל תחום אחר בחיים.
בתאווה אני מסכים אתיך איבדתי כל קשר עם המציאות , ושמה אבדה לי השליטה , אבל בשאר תחומי חיי אני לא חושב שאבדה לי שהשליטה על חי המשכתי ללמוד לחייך ולעשות פעולות כמו אדם רגיל, או שלא , אני מבולבל .

אני רצוה לשאול שאלה ...
אדם יכול להתנסות בסבל אנושי אשר מעמיד אותו בנסיון .איבד הורים או חסר פרנסה
אולם אצלנו זה מביא אותנו לאפיסת כוחות ואי יכולת להמשיך את החיים כסידרן.מה שבמביא אותי לשאלה באמונה למה ?
למה הוחמרו נגדנו הסבל האין סופי ....?הרי איש מ איתנו לא בחר בדרך זו..
אודה ליותר מענה מכם
למה הוא לא רחמן..כי אני בקושי מתפקד לפעמים שאין לי ריכוז או זכרון שאני לא מצליח לחיות את היום

שאלה בנושא צעד 2.
אני יהודי מאמין. מאמין באלוקים אין סוף. יודע שאין עוד מלבדו, ואפס זולתו.
ברור לי לחלוטין שהכל ממנו ובהשגחתו.
שהוא בורא ומנהיג.... היה הוה ויהיה..
וברור לי כבר 8 שנים שכח גדול ממני יכול להחזיר לי את השפיות.
האם מבחינת התכנית צריך להוסיף משהו? האם יש כאן חידוש עבורי?
או שהידיעה הזו שיש לי כבר שנים היא הצעד 2 ואני יכול לדלג על העבודה של צעד 2 בתוכנית?

אנסה לענות מנסיוני, רץ יקר, אני מבין הייטב את המקום המתפלא הזה, הרי ת'כלס, החיים שלי די זרמו... שמתי לב שאתה שייך לקטגוריית הצעירים, הנסיון שלי הראה שבגיל מבוגר יותר קל לראות היכן החיים נהיו חסרי שליטה, ראיתי שעזר למתלבטים באותה הבעיה לבדוק מה קרה כשהתאווה תקפה,  מבחינה מעשית, האם הם המשיכו במסלול החיים הרגיל אמרו לתאווה, עזבי אותנו בשקט עכשיו כי יש לי משהו דחוף ממך, או שהם עזבו אותו (ללא קשר לרמת חשיבותו) לטובת מילוי רצון התאווה... 

ולאלעזר היקר, השאלה שלך מצויינת, אין לי עליה תשובה, הפסקתי לשחק את אלוהים, אינני אלוקים, אני כבר לא מנהל את העולם ועל שאלות מהסוג הזה - למה - רק הוא יכול לענות. אני כן מאמין שיש לכל אחד מסלול, ושמטרת כל הקיים ביקום היא להייטיב, אני נותן בו אמון, זו מהות האמונה, לדעת שהדברים נכונים גם כשאין הוכחה מציאותית  לכך. אני מעדיף להתמקד במה הוא כן נתן לי, כדאי לך לנסות את זה - עשה רשימה של הדברים הטובים שיש לך. בטוח לי שיש.

ולהושיעה,  אם ברור לך וזה לא עזר כנראה שזה לא כל כך ברור... יתכן גם שלא פגשת בכח הגדול המתאים, הפער ביניכם אולי גרם לכך שלא התבוננת בו בגובה העיניים וממילא פחתה ההזדהות למרות האמפתיה , אולי העובדה שברור לך לא מספיקה בכדי להפסיק עם האובססיה. צריך לפנות גם אליו, זו לא תוכנית שמחלימה את מי שיודע אותה, זו תוכנית שעוזרת למי שמוכן לפעול על פיה. משל לאדם שיודע שיש לו סולם איתו הוא יוכל לטפס אל הגג, הידיעה הזו מרנינה במידה והוא יקח את הסולם ויטפס עימו...

לי לא היה ברור שהוא טוב ומיטיב, שיש אפשרות לא לפעול, ולכן משל הציפורים דלעיל נגע בי, ברגע שידעתי שיש אפשרות התנפלתי עליה ועשיתי ככל שהורוני, כי האמונה שאפשר אחרת פיעמה בעצמותי והפיחה רוח גבית להחלמתי.

מקווה שהועלתי.
בהחלמה.

תודה אסירותודה.
הבוקר חוויתי על בשרי את הצורך של צעד 2 כצעד אקטיבי ולא רק כידיעה ברורה.
גיליתי שנעלם לי כסף מ2 קופות הצדקה בבית, כל הצדקה של החודשים האחרונים. לא סכום אגדי בכלל. אבל אאוץ' זה כאב.
התמלאתי טינה עזה על המנקה שבאה פעם בשבוע ואני "בטוח" שזו היא. אחרי זה חשבתי אולי הבביביסיטר? בקיצור זעמתי על כל העולם!
השכל אומר לי, הרי הכל משמיים? הכל לטובה? אני מאמין? הרי שכר על הצדקה שנתתי יש? מה הלחץ? מה הכאב?
גיליתי להפתעתי שהטינה שלי היא על השליטה שאבדה לי, על העוול שנעשה לי - מלך הבית, הבגידה, החוצפה, הזדעזעתי מהעניינים שיצאו לי מכלל שליטה.
אז חברים, לא עוזר לדעת את צעד 2.
צריך לצעוד אותו כל הזמן, בכמות מוגברת (יותר שעות ביממה) ובאיכות מוגברת (יותר לעומק יותר חי).
התקשרתי לחברים, שיתפתי. לא יאומן, דוקא זה עזר, ולא האמונה שלי העזה שהכל משמיים.
תודה חברים
ניפגש שוב בצעד שלוש. (או שוב בצעד אחד, אם אני אתפס לשאננות)

אני רוצה לספר לכם על צעד 2 כמו שאני חווה אותו...

אני ניסיתי הרבה מאד לבד. הרבה מאד. במשך שנים (!) הלכתי לפסיכולוגים, התאמצתי, בניתי גדרות על גבי גדרות כדי לא ליפול,
התייעצתי עם רבנים גדולים מאד, ניסיתי להתחזק בתורה- בהלכה, בחסידות מכל מיני סוגים, בגמרא, וכו' וכו'. ניסיתי לשתף חברים,
מורים, רבנים וכו'.
לא הלכתי למקומות שהיתה שם תאוה, עשיתי כושר כדי להוציא אנרגיות, טיילתי עם חברים, הזמנתי חברים אליי הביתה כדי לא להיות לבד,
שמתי אינטרנט רימון, הורדתי עוד חסימות, מחקתי חשבונות ישנים בכל מיני מקומות "פרוצים", החלפתי מכשיר פלאפון, הוצאתי את המחשב
מהחדר, החלטתי לעשות דיני ייחוד עם המחשב, בכיתי, כתבתי המון, נסעתי לכותל ולקברי צדיקים, נסיתי לישיבות ולתפילות גדולות, נתתי
צדקה, התרחקתי מהבית ועוד מלא דברים שעכשיו לא עולים לי בראש.
כל זה לא מנע ממני, המשכתי ליפול וליפול וליפול. אלפי פעמים. גם בחגים, בצומות, בישיבה ובמקומות זוועתיים ביותר.
התדרדרתי.
מה שהתחיל רק באינטרנט, הפך מתמונות לוידאו, מוידאו לצ'ט, מצ'ט לוידאו צ'ט, מזה למפגשים - עוד ועוד.... ועוד גבולות שהמשכתי לשבור.

זה צעד 1 בשבילי ממש בקצרה, שרק בהפנמה שלו אצליח להגיע לצעד 2.
לקלוט שאני עם כל השכל שלי, הרגש שלי, הלימוד שלי, המאמץ שלי, התורה והחסידות, הרבנים, הפסיכולוגים, - אני פשוט נכשלתי, הובסתי.

ופתאום התוכנית, החברים, הספונסר, הפעולות, הטלפונים, - פשוט ניצח את התאווה. רק להיום.
עשיתי מה שאומרים לי- וזה עובד. אני מנצח את המחלה שלי. ה' מנצח בשבילי את המחלה שלי. ה' רוצה להיטיב לי.
אבא, אני אוהב אותך.


"אבא אני רוצה לעמוד מולך להאמין שאתה אבא טוב.
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי, ככה סתם, אבא טוב.
אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי שלמסע הזה יהיה סוף טוב.
שכל מה שאני עובר בדרך, יהפוך חולשה לעוצמה גדולה..
אבא אני רוצה לחזור אליי למצוא אותך שם איתי.
במקור שלי אני טוב גמור, אבא, ושם אני מאמין בעצמי..."

ערכתי