בס"ד                                                 
אין הרבה דברים מתישים כמו רכבת ההרים הרגשית הזו, היא הסתובבה כבר למעלה ולמטה, התהפכה במהירות גבוהה. האטה בפתאומיות, אפילו חזרה לאחור בזריזות ראויה לציון, אבל עיקול שכזה לא נראה מעולם. בדוק. לא פשוט להפתיע את מי שחווה הפתעות בקביעות, ועדיין ההפתעה הייתה מושלמת, שישה ימים עברו, בקושי, והכל השתנה. לחלוטין. בקיצוניות.

הפגישה האחרונה היתה מלאת דמעות, הוא התחנן על נפשו, תצא - תלך. מהר, פשוט תיעלם לי מהעיניים. עכשיו. אל תישאר שניה, לא רגע אחד נוסף. גירוש של ממש. הדמעות לא היו נחלתו הבלעדית, למעשה, לא נשארה שם עין אחת יבשה, ההתרגשות תפסה אצל כולם. הנס באמת מתרחש. שלום ולא להתראות. משאירים מאחור את הצער. צועדים אל החלום המתגשם.

והנה סיבוב של 360 מעלות, בחזרה אל לוע הארי, לדרך ללא המוצא. לשוב לנקודת ההתחלה. לא עוד החוצה, במקום להתרחק מהמקום שהכאיב, מאלו שעשו הכל כדי למרר את החיים והשתדלו ליטול כמה שיותר מהם, בניגוד גמור למהלך העניינים ניתנה ההוראה לחזור לקראת מי שקיבל עליו את המציאות מאונס, לפגישה מאולצת נוספת עם מי שנדמה היה שסוף סוף הבין שיש גבול לכל תעלול.

בעודם עושים אחורה פנה ומתקרבים לנקודת היעד, הם הבחינו בענני האבק ששעטות הרוכבים מולם העלו בפרסות סוסיהם, שאגות הקרב לא בישרו גם הם טובות, אך היה זה מטח החיצים הראשון, שהבהיר מעל לכל ספק את סגנון הפגישה המחודשת, מטר האבנים הרעיד את הלבבות. אמנם עמוד הענן שספג הכל הרגיע מעט את סערת הרגשות, אך עדיין, המחשבה הנוראה שחלפה במוחותיהם של למעלה משישים ריבוא הגברים מעל גיל עשרים היתה - אין לאן לברוח.

זמן ההכרעה הגיע, להיכנע בפני פרעה, להפקיד את הגורל בידיו שוב, או להלחם בו, להציל יקר מזולל, יהיו לא מעטים שימותו, לפחות יהיו אחרים שישארו בחיים, לסמוך על יצר החיים הרצון לנקום.. סוף לספקולציות, ה' אומר למשה שישנה אפשרות שלישית... להפסיק לצעוק, זה הזמן לעשות, לזוז, להמשיך במסע. לתוך הים. בלי הגיון. בלי להבין. זהו האומץ לשנות. בלי אבל, אין תירוצים. גם לא טובים  - יש לי אחריות, יש כאן ילדים קטנים, הם לא יודעים לשחות...

ואומץ מצריך מסירות נפש, נחשון בן עמינדב סיפק אותה, קפץ לתוך המים והראה לכולם איך עושים זאת כהלכה - קופצים. מתעלמים מהמליחות של מי ים סוף המחלחלים אל הגרון, לא מתחשבים ברגליים הבוטשים במים תוך התנתקות מהקרקעית המתרחקת. ממשיכים להתקדם. תוך מאבק בסחף הוא מתרחק ממשפחתו משבטו, דווקא כשהוא נראה כנקודה הנעלמת בין הגלים, המים זזים, נערמים לצדדים, הרצפה מתיישרת, כולם יכולים לצעוד.

המעבר החד, בין יאוש לתקווה, מההסתמכות על העצמי, להבנה שהוא מוגבל, המסע מהפחד והבלבול אל האמונה והאומץ, הוא הדבק הכי מדביק שמחבר בן לאביו שבשמיים, כך היה ביציאה מכור ההיתוך. וכנראה שזה מה שיהיה הלאה. גם אצלינו. היום.

עשו את שלכם, אומר לנו משה, בניגוד להגיון, תכנסו למים. ה' הבטיח לי, הוא יעשה את החלק שלו...

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.

מיוחד מיוחד מיוחד
היתה לי צמרמורת כשקראתי את הדברים
אתה ענק
תודה רבה

תודה אסירות
מדהים איך ניתן בכח הציור להמחיש ולשנות תפיסה לדברים
כ"כ מוכרים,
וכ"כ לא מוכרים,
אני מאוד נהנה מהשיעורים המעשיים ,
שנזכה לקפוץ למים.
מוטי

אסירות חברי האהוב,

המצאת פה ז'אנר חדש של סיפורי המקרא.

מסר חד וקולע הקשור באופן אמיתי לפשט הסיפור המקראי, מנוסח בצורה ריגשית - חוויתית, וקצר מספיק לסובלים מהפרעות קשב וריכוז....

בהחלמה :-)
עובד (כינוי)

תודה רבה לכם יעקב ומוטי. ועובד, אני לא המצאתי כאן כלום, הבורא נתן לי יכולות שלא מומשו שנים, תוכנית שיצרה עבורי חיבור בהיר שמאפשר לי להתבונן בפרשה מתוך התחושה של הדברים.

ולגבי הפרעת הקשב והריכוז, תודה לך. מאז שאמרת לי שיש אנשים המתקשים לקרוא באריכות אני משתדל להתחשב בזה. לא תמיד זה מצליח לי. (בגלל הריכוז העצמי שלי)

לסיום - חשבתי היום בעבודה שמעכשיו כשמישהו יגיד לי 'קפוץ לי' אדע שיש צדק בדבריו... ואולי זה יעזור לי לשתוק.

אני יכול להבין שלא מספיק לצעוק. לפעמים צריך לסוע. לקפוץ למים.
אבל מתי קורה שהצעקה אינה במקום? מיותרת?

אדם היקר, שמחתי לקרוא את מה שכתבת. מאוד. אכן נחשון הוא הקופץ הראשון, אך שים לב, כל העם בא בעקבותיו. לא אמרו לו שמע, זה אתה, אנחנו נשאר כאן עם המצרים. ברגע שהים נבקע כולם צעדו בעקבותיו...

הושיעה, אני לא מבין גדול בעניני צעקות, קטונתי. חז"ל עונים. שהצעקה מיותרת כשהיא באה במקום הפעולה, (רמב"ן)  היה לך לשאול מה לעשות... - או כשצעקה הופכת לעיקר, תוקעת את המעשה 'הטפל', כשמאריכים בתפילה יתר על המידה (רש"י) האלוקים יכול לומר מה תצעק אלי... דבר אל העם ויסעו.

נ.ב.
אם אתה מעוניין להרחיב אופקיך כדאי לך לראות באור החיים הקדוש שמאריך לבאר נפלא.

בספר הלבן כתוב שצריך פורצי דרך, כאלו שכאב להם מספיק, כדי שהם יהיו הראשונים שיתחילו לשתף בכנות ובפגיעות. אבל אחרי זה נהיה קל יותר.

למרות זאת, הדבר לא דומה לגמרי לקריעת ים סוף. שם, אחרי שנחשון קפץ - הים נבקע וכולם צעדו ביבשה, חכמים לאחר מעשה. אפילו המצרים חשבו שהנס הזה התרחש עבורם ונכנסו למים. אצלנו, כל אחד צריך להיות חצי נחשון.

תודה סוד, אבל עדיין, לטעמי גם שם, בכל אחד מהם היה מעט 'נחשוניות' - החשש מנחשולי המים מהצדדים היה מוחשי, הם ראו ערימות של מים מתמוטטות על המצרים...

זה רק במקרה שהיה להם עיניים בגב...

אני התרגשתי מאוד מאוד לקרוא את הדברים! פשוט נפלא!
לפני מספר שנים למדתי מאדם שאני אוהב מאוד, שקריעת ים סוף לפי אחת הדעות הייתה בעצם קפיצה בכל צעד וצעד. זאת אומרת, שהמים הגיעו להם כמעט עד לפה והם הרגישו שבצעד הבא הם כבר טובעים בטוח ובכל זאת המשיכו ללכת, וכל פעם בנס המים לא עלו והם לא טבעו. זאת אומרת, שהם לא היו חכמים אחר מעשה ולא הלכו ביבשה, הם היו בטוחים ב100% בכל צעד שלהם שהם הולכים לטבוע. הם הרגישו כמו בברכה, כאשר יורדים במדרגות וברור שבצעד הבא המים כבר יגיעו לראש, אבל בכל זאת הם המשיכו לצעוד. הם היו צריכים אמונה עצומה לא רק ברגע הראשון בשביל לקפוץ, אלא במשך כל צעד וצעד, בכל הדרך עד ליבשה. אני מאמין שזו לא הייתה דרך קצרה, ובכל זאת, בכל צעד הם האמינו. הם בחרו בכניעה פעם אחר פעם למרות שהם ידעו שהם הולכים למות עוד שנייה והם ידעו בראש שזה לא הגיוני והם ימותו אם הם לא יעצרו, אבל הם בחרו בכניעה, באפשרות השלישית.

בגלל זה מדמים דברים קשים לקריעת ים סוף. מה בדיוק קשה בקריעת ים סוף? הרי בשביל ה' קריעת ים סוף קלה כמו כל דבר אחר, שהרי הוא כל יכול. אלא שברור שהכוונה לבנ"י. אם כך, מה כבר היה קשה לבני ישראל ללכת כאשר יש כאלו ניסים אדירים מסביבם? זה נראה לי יותר כיף מקשה. אלא שהדעה שהבאתי נראה לי עונה על כך, הרי היה פה קושי עצום, כל צעד היה פעולת כניעה מטורפת. כולנו פה יודעים כמה קשה להיכנע...

הדברים האלו באמת באמת חיזקו אותי, תודה רבה!

תודה אסירות, קיבלתי את המלצתך,

מפאת חביבות הדברים, העתקתי והדבקתי. (אני לא כזה מוכשר, אבל הרב גוגל יודע הכל...)

אור החיים

"מה תצעק אליי" - קשה, ולמול מי יצעק, אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה, דכתיב {{צמ|קראתי מצרה לי|יונה ב ג}], (תהלים קיח ה): "מן המצר קראתי יה".
ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפילה!
עוד רואני, כי נתקבלה תפילתו, ואמר לו ה' (שמות יד טז): "הרם את מטך" וגו', אם כן, קבלנות זו שאמר "מה תצעק אליי" למה?
עוד קשה אומרו "דבר אל בני ישראל וייסעו", להיכן ייסעו אם רודף מאחור והים לפניהם?
ואם הכוונה אחר שייבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל" וגו'!
אכן, יתבאר העניין על-פי מאמרם ז"ל, שישראל היו נתונים בדין, מה אלו כו' אף אלו כו', ודבר ידוע הוא כי כוח(?) הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה, יוסיפו כוח במידת הרחמים, ולהיפך, בר-מינן, ימעיטו הכוח, והוא אומרו (דברים לב יח): "צור ילדך תשי".
והנה, לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כוח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על-כן אמר למשה תשובה ניצחת, "מה תצעק אליי?!" פירוש, כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיוון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, וןאין כוח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת.
ואמר אליו "דבר אל בני ישראל", פירוש, זאת העצה היעוצה, להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים קודם שייחלק, על סמך הביטחון כי אני עושה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים.

לפעמים אני מתפלל אל ה', לפעמים אני צועק אליו, לפעמים אני מתחנן אליו, לפעמים אני סומך עליו...
כשאני צועק! זה בא מכאב. עוול. למה זה מגיע לי? היה צריך להיות כך, וקרה אחרת. איך ה' עושה לי דבר כזה? אני צועק.
אומר ה', מה תצעק? לא עת עתה... עכשיו זה לא זמן ל"מגיע לי". אין מקום לרחמים עצמיים...
קפוץ למים... דבר אל בני ישראל וישעו...
רק אחרי שפונים לאלוקים שומעים את זה... מקבלים כח להפסיק לקטר... מקבלים כח לקפוץ למים.
תודה אסירות. הארת לי את הנושא.
אלי,
תן בי את השלווה לקבל את פרעה שרודף אותי,
תן לי את האומץ לקפוץ למים,
ותן לי את התבונה להבחין בין השניים... (כי אין לי מושג איפה פרעה ואיפה ים סוף)

תודה רבה לך אסירותודה.

קראתי את הדברים באיחור במייל אך לא יכולתי לא להיכנס כדי להגיב. פשוט נפלא.

זה בדיוק מה שאני מרגיש. אינני יודע אם ד' נתן לי אומץ או שפשוט לא הייתה לי ברירה אבל קפצתי למה שהיה נראה לי כים.
והים הזה נפתח לי כל יום קצת יותר.

אתמול היתה לי שיחה עם תלמיד בנושא פרנסה בה הסברתי לו שאדם שעומד ליד הים ומתפלל לד' שהמים יפתחו כדי שהוא יוכל לעבור איננו סומך על ד'. הוא בוחן אותו.
אדם שבאמת סומך על ד' נכנס למים, עושה את שלו ונותן לד' לטפל בשאר.

תודה רבה.

דווקא בשנתיים האחרונות למדתי רבות על הערך של "ואתם תחרישון". לשתוק. לגמרי. כן, גם לא להתפלל. אלא לרצונו. לפעמים הצעידה מחייבת שתיקה. כפי שכותב האור החיים (על פי מדרש איכה) בזמן המצור הנורא של סנחריב על ירושלים כשהחרב החדה הונחה על צוואר התושבים,  לחזקיהו המלך היתה בקשה מעולה מבוראו: אני אין בי כוח, לא להרוג, לא לרדוף ולא להתפלל (!) אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, וכן עשה ה', דכתיב ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה'. והיא המדרגה שאמר משה: ואתם תחרישון, אפילו בתפילה, אם אין בכם כוח. כמאמר חזקיה, אני ישן ואתה על מיטתי עושה.

מבהיל. ישנם זמנים שבהם הדבר הנכון הוא לשתוק גם מתפילה - אבא, אין לי מושג מה, למה, איך. אני שותק. רצונך ייעשה.