אחרי שכתבתי את הפוסט גיליתי עד כמה הוא ארוך, אז לנשום אוויר לפני שקוראים...
אלוהים.
מן מילה כזו, שאומרת הכל בלי להגיד כלום.
היא מזכירה לי את המילה 'מאמין'. מה זה אומר, להיות מאמין? במה אני מאמין? בעיקרי האמונה של הרמב"ם? ואם אני חושב כמו ריה"ל וסבור שיש רק שלושה עיקרים איני מאמין? ואם אני סבור שלאלוקים יש גוף כמו אותם שמביא הראב"ד אז אני לא מאמין?
לא, בשבילי האמונה היא לא נוסח, היא הרבה מעבר לתוכן כלשהוא, אפילו מעבר להלכה ולתורה. היא עובדה קיימת בחיי הממשיים.
איני מבקש לשכנע. בדיוק כמו שאיני מבקש לשכנע אחרים בכך שההחלמה עובדת כשעובדים אותה.
אני רק מעוניין לתאר. תיאור המלא ורווי בחווייתי האישיות. איני בטוח שהוא מתאים לאחרים, אך אני בטוח בחשיבותו בשבילי.
כשאני אומר שאני הולך בדרך של 'חיים רוחניים' אני מתכוון לומר בערך את הדבר הבא:
אני מרגיש שהחיים שלי הם מעין דיאלוג עם שני דוברים שונים. האחד נמצא בתוכי, אפשר לקרוא לו 'התת מודע' או 'העל מודע', אין זה משנה, העיקר הוא שהוא מתגלה אלי דרך האובססיות שלי. דרך המקומות בהם אני עוצמתי, וחי ותוסס, דרך המקומות שאיני שולט בהם.
השני נמצא מסביבי, לפעמים כשאני מדבר אליו אני מסתכל למטה, אל הארץ ולא אל השמיים, אבל הוא שם.
ואני, אני נמצא באמצע. לפעמים מגלה שהאישיות שלי 'מדווחת' לי על כך שמשהו אצלה 'השתבש', לפעמים שם לב לתוכניות שאותם שמסביבי מעצב בהם את חיי, ולפעמים אדיש לשניהם, במעין קהות חושים של שגרה.
ככל שאני מתקדם בתוכנית, אני נעשה רגיש יותר ויותר לדיבור הזה שתיארתי קודם. מצד אחד לשאלה מה אני מרגיש, מה אותה נקודה פנימית שבתוכי (אישיות? נשמה?) אומרת לו, שנפגעתי? ששמחתי? שהתרגשתי? מצד שני, אני נעשה פתוח למציאות - למה שקורה בפועל. לפנצ'ר בתוכניות או להצלחה מסחררת. למצבים מיוחדים או למצבים של יום יום. אני שומע את ההוא שם הנמצא מסביבי ומנסה להבין - מה הוא רוצה ממני עכשיו?
ויותר חשוב: למה אני מרגיש שהדברים 'אינם במקום'? האם נלחצו אצלי 'קפיצים' פנימיים כתוצאה מפעולתו? ואם כן, מהי מטרת לחיצה זו?
ככל שעובר הזמן, אני מחדד את חוש השמיעה. הרגשי מצד אחד, ו'מציאותי' מצד שני, ואט אט - אני מתאם ביניהם.
מקבל את הדברים או את הרגשות כפי שהם, בין אם הם מוצאים חן בעיני או לא, משנה את שביכולתי מתוך הרגשת שלמות וסקרנות ולא מתוך תחושת הכרח וצורך בלתי נשלט.
אני חייב לשתף אתכם בכך שזה לא תמיד היה כל כך קל. כעסתי עליו. וכעסתי עלי. הרגשתי אשמה. הרגשתי שזה לא הוגן מה שהוא עושה לי. הרגשתי כל כך רע עם מה שאני עושה עד שפשוט הייתי חייב לברוח, וברחתי. שיקעתי את עצמי בהישגיות מצד אחד, ובפורנוגרפיה מצד שני. לקחתי משככי כאבים כנגד כאבי הנשמה. והדחקתי את כל התחושות הקשות שלי כנגד אלוקים ששם אותי בעינוי הבלתי נגמר הזה - מההתבגרות עד החתונה (כך חשבתי בצעירותי), ולאחריה עם כל המטען ורגשות האשמה...לא. העובדה שידעתי שה' טוב לכל לא ניחמה אותי, רק מיררה את חיי. חשבתי שאולי אחרים זכאים לטובו, אבל אני....אני טרקתי עליו את הדלת כבר מזמן.
אז נכון, החוויה הזו אינה פילוסופיה או תיאולוגיה, אבל היא פשוט שם.
האם יש בה מימד תמים? אפשר להתווכח עם הסגנון הכפרני של השאלה, ואף עם אופיה האנליטי של התשובה בנושאים מעין אלה (למעוניינים אשמח להפנות לספרים או מאמרים רלוונטיים שקראתי בנושא), אבל דבר אחד אני יכול לומר עליה - מבחינתי היא אינה משהו אידאולוגי או משהו ששמעתי בבתי הספר. היא משהו אמיתי.
כיצד היא מתיישבת עם תפיסת העולם המודרנית שלי? עם הפילוסופיה והפסיכולוגיה שאני לומד בשנים אלו? עם תודעתי 'החילונית' ביחס לירידת הגשמים למשל, ועוד. השאלות קשות. ייתכן ויש לי תשובות וייתכן שאין לי כאלה. אך מבחינתי הדבר דומה לשאלה כיצד אני בטוח שלא אהיה חלק מה30% שמתגרשים במדינת ישראל. לפעמים יש לי תשובה ולפעמים לא. לפעמים אפשר לחיות בשאלה.
דבר אחד אני לא יכול, אני לא יכול לחיות בלי אבא שבשמיים ובארץ.
אעיר עוד מספר הערות בשולי הדברים:
א. נראה לי שאחד הדברים הבסיסיים שצריך לעשות בתוכנית הוא לשחרר את שאלת הזהות שלי. האם אני דתי? חילוני? מאמין? מסורתי? שאלות אלה אינן רלוונטיות מכיוון שהדבר הבסיסי ביותר שאני עכשיו הוא אדם שבור, מכור, שמנסה בשארית כוחותיו להיאחז בזהויות חברתיות כאלה או אחרות, בהכחשה או בהתרסה, כיוון ההיאחזות אינו משנה אלא הנואשות שבה. טירוף המערכות שנכנסתי אליו מחייב אותי להגיב בעוצמה, אז או שאני מפצה ונעשה 'דתי' בלהט, או שאני מפצה ונעשה 'כופר' בלהט. הדבר המשותף הוא הלהט. איני נכנס לשאלה האם אנשים נורמאליים נעשים לא דתיים (או שמחזיקים בדתיותם) בגלל סיבות פסיכולוגיות. אבל אני יודע שאני שמרתי על 'זהותי הדתית' בגלל הרבה מאוד סיבות כאלה. הייתי חייב. הרי אני הכרתי את עצמי, ידעתי שאני לא באמת עושה את מה שהקב"ה רוצה ממני בלשון המעטה, אז מה נשאר לי חוץ מלפצות?
בעז"ה כשאתקדם בהחלמה אחזור אל אישיותי ואבנה אותה מחדש. אני, באופן אישי, כנראה אהיה אדם דתי ולא רק מאמין בכוח עליון, אך הדבר קשור למכלול חיי. אי אפשר לומר שהתוכנית החזירה אותי בתשובה. אפשר לומר שהיא החזירה את אלוקים לתוך הדתיות שלי, או ליתר את התארים מקבל, מכיל ואוהב לתוך התארים שאני פונה אליו דרכם, אך עדיין ברור לי שאנשים שהם מאמינים בלבד, ואפילו נוצרים טובים, יכולים להשתמש בתוכנית לחיזוק עמדותיהם. המשותף לכל הצועדים הוא הנואשות, הריקנות והשבר שנמצא בחייהם מצד אחד, והדרך בה מצאו את הפיתרון מצד שני. שאר הדברים יכולים להיות שונים, אפילו שונים מאוד. (למחשבה: אני מניח שברגעים אלה ממש יושב נוצרי מורמוני שונא יהודים ומסביר בפורום כיצד הצעדים מתיישבים בדיוק עם הנצרות הפנאטית שהוא מאמין בה. ברור לי לחלוטין שהצעדים 'מתארגנים' בתוך עמדותיו באופן אחר לחלוטין מאשר איך שהם 'מתארגנים' בתוך עמדותי שלי. האם זה אומר שבסופו של דבר הוא ייפול?)
ב. נכנסתי לפורום לפני כשנה. שנה בה גיליתי שYNET והחדשות הרבה פחות מעניינות אותי מאשר 'החדשות' הטריות של הפורום. שנה בה גיליתי שהחברים הכי טובים שלי הם אנשים שהייתי אמנם מתפלל איתם במניין, אבל שום דבר מעבר לכך לא היה מקשר ביננו. הלבוש, התרבות, הסטריאוטיפים שלי ועוד הרבה גורמים היו מרחיקים אותי מהם. ובכל זאת, כיום הם החברים הכי טובים שלי, במובן העומק של המילה. אנשים שאני מתרגש מסיפוריהם עד עמקי נשמתי, אנשים שאני רוצה לשתף אותם בחווייות העומק הכי חזקות שלי בהחלמה, וגם באלו 'משם', מתקופת השימוש.
אני מבקש מכולנו, יש סיבה שבקבוצות SA לא מגיבים. לפעמים רצפי התגובות משחררים אנרגיות לא רצויות. שליטה, התנצלות מרצה, התרסה, כאב, דחייה, התגרות, ועוד הרבה פגמי אופי שנתקלתי בהם במהלך השהות שלי (ושל אחרים?) כאן בפורום.
אני מבקש בכל לשון של בקשה. חברים, בואו לא נהרוס את החברות הזו. לא נתבצר מאחורי עמדות וניסוחים. אנא, אני מבקש מכל בעלי העמדות הכפרניות להביע אותם בכל התוקף ובכל העוצמה, אבל מתוך זעקה וכאב, לא מתוך תיוג והשלכה. בואו נציב עקרונות לפני האישיות גם במובן הזה - העובדה שאני דתי לאומי ושאשתי לומדת גמרא, למשל, אינה רלוונטית לשאלה כיצד אגיב במקרה בו אחד החברים יצעק בכל כוחו נגד לימוד הגמרא לנשים. לא אפגע מכך, שהרי איני עוסק בעמדותי אלא בכאב שלו. כל זאת בתנאי שהוא יצליח לבטא את כאבו בלי 'לזרוק' אותו על 'נתן המתייפף שמשחק אותה דתי אבל באמת הוא רפורמי בתחפושת' אז אני מאוד אשתדל לקרוא את הכאב שבדבריו, אבל אני לא יכול להתחייב שאני אעמוד בכך.
בבקשה חברים, בואו נחשוף את מה שכואב ופצוע בנפש. כולל האמונה, אבל נדגיש את הכאב. בכל העוצמה האפשרית.
לאן זה ייקח אותנו? אני משאיר את זה בידי הכוח העליון...
מקווה שהיתה תועלת באריכות הדברים.
לילה טוב ומחלים לכולם
אוהב
נתן
