בס"ד

ב"ה שאני מתקדם, ועומד בחסד ה' על 7 ימים נקיים.
הנפילה האחרונה שלי מאוד צרבה לי, מכיוון שהרגשתי שעשיתי כל מה שיכולתי, עבודת צעדים ספונסר קבוצה טלפונית ומפגש חי, ובכל זאת ברגע האמת זה קרס. אמנם לאחר שלושה שבועות וחצי, אבל בכל זאת....

הספונסר שלי דיבר על כך שעליי להעמיק עוד את חוסר האונים שלי, ולהתמקד יותר ויותר בכניעה, אבל זה היה תמוה לי, שהרי בזה עסקתי בכל התקופה האחרונה... ישבתי וחשבתי עם עצמי, אילו תחושות\מחשבות הובילו אותי לנפילה, וגיליתי שזה התחיל מלחץ שנבע מזה שחסר לי זמן בחיים. זמן לעשות דברים חשובים, לא שטויות ח"ו, ופשוט המטלות שעליי גדולות מהזמן שברשותי, והתיסכול העצום הזה מוביל אותי לסם הנפלא, לאמור : "בוא נשחרר קצת לחץ, ונצא מהתיסכול הנוראי...".

ואז אמרתי לעצמי, אולי אני צריך להכניס את הכניעה לכאן, לאחד המקומות הכי כואבים בחיי, שאני מרגיש בו את הצורך הגדול ביותר לשליטה, וזהו נושא הזמן.... ומאז הנפילה אני מתמקד בצד הזה של הכניעה, להבין שגם בתחום זה למרבה הפלא יש מישהו שאחראי עליי, וברגע שהבחירה החופשית שלי נגמרת, ועשיתי כמיטב יכולתי, זה כבר אצלו. ואפילו אם תהיה מטלה שתים שלוש עשר מאה 1,000 מטלות קרטיות מאוד שלא יבוצעו, אני מוסר את זה להקב"ה, אחרי שעשיתי את המקסימום מבחינתי.

הלוואי.
אני לא יודע אם יש לזה קשר, אבל השבוע זיכני ה' לא להרגיש תאווה.
אני ממשיך לעבוד להתפלל ולהרפות.....

צעד ראשון: הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.