בס"ד                                                 
ראיתי כאן תחושות של חברים שכתבו שלא נח להם עם הנוקשות ב SA 'הטקסיות' דוחה אותם, גורמת להם לחוש לא שייכים, כמי שחובש את שני הכובעים, ושחייו ניצלו לא פעם בזכות הטקסיות והנוקשות אכתוב כמה מילים מלב אוהב, אתפלל שמילותי 'הקשות' לא יבריחו מכאן אף אחד.

הייתם פעם במחלקת טיפול נמרץ? יש לכם מושג אלו כללים נוקשים יש שם? הכל סטרילי באופן מוחלט. בדרך כלל אין כניסה, רק בתיאום מראש. וגם אז בשעות ספציפיות ולפרק זמן מוגבל. תארו לכם שיבוא מישהו ויחליט שהמכונה המשונה הזו שמכניסה אויר ומוציאה אותו ומשמיעה קולות של שואב אבק מצרצר היא זו שמפריעה ליקירו לנום וינתק אותה מהקיר... ברור לכל בר דעת שלכל ציפצוף יש משמעות, שכל נורית מהבהבת מסמנת משהו.

ולא רק בטיפול נמרץ, גם בחדר מיון, כל סניטר שמופיע לעבודתו בחדר הטראומה יודע שכללים מצילי חיים  לימדוהו. ולא רק בבתי חולים זה כך. יריתם במטווח פעם, שמתם לב לשילוט הלחוץ שם, מדריך הנשק מתריע קנה למטה, תרחיקו את האצבע משמורת ההדק, כל הזמן. מה יש לך בנאדם. תרגיע תחייך. תפסיק להיות נוקשההה. נראה לי שהרעיון הובן –

כשמתעסקים עם חיים ההתנהלות צריכה להיות עם אחריות מירבית. ואחריות מושגת על ידי כללים ושמירה עקבית עליהם.

כמי שהיה משוכנע שכללים הומצאו בכדי שיפרו אותם, כאחד שלא הבין מדוע צריך לסמן קן לבן על הכביש כשהמקוקוו כל כך יפה והחליט להתייחס לכל הקווים באותה גישה - נוחות אישית... אני חייב לומר שהכללים שיש בקבוצות SA  נרכשו בדם. הם מחוייבי המציאות, במהלך הזמן ראיתי חברים שניצלו כתוצאה משמירה עקבית על הכללים. וראיתי מה קורה כשלא שומרים על הכללים - השתתפתי בכמה לוויות של מכורים (מתוכנית ה NA)

הלוואי וחברי הנהדרים בשמור עינך יבינו שהמסורות חשובות לפחות כמו הצעדים, איש יקר אמר לי פעם שלדעתו המסורות חשובות עוד יותר. זה פשוט הוא טען. הצעדים נוסחו בין השנים 1935 - 1938, אלפי אלכוהוליסטים החלימו. אבל יסורי צמיחה חמורים יצרו קלחת אדירה שאיימה על הקבוצות, היה הכרח ללמוד מההתנסויות, ובשנת 1946 גיבשו את המסורות.

הותיקים הבינו שהצעדים נועדו ליחידים, ולמרות שהיתה שם הצלחה מרשימה, לקבוצות הצעדים פשוט לא הספיקו. התעורר צורך דחוף במשהו נוסף, שאלות מאיימות התעוררו בכל מקום, מריבות על כל דבר, חוקים שונים ומשונים ביחס לחברות בקבוצות, ובתוך כל הבלאגן הזה, קבוצות קרסו, אלכוהוליסטים רבים חזרו לשתות ומתו. בשנת 1950 בועידה הבינלאומית הראשונה של AA בקליבלנד נערכה הצבעה והמסורות הפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית ההחלמה.

אני מבין את התחושות, גם לי לא היה קל להתרגל, תמיד היה לי הסבר צודק ונכון למה מותר לי לעקוף בתור, מדוע לא סביר שאאלץ להמתין כמו כולם, אין לכם מושג כמה תועלת קיבלתי כשלמדתי לסיים את השיתוף בדיוק כשהפעמון צילצל, באמצע שורת המחץ שתביא החלמה אמיתית לכולם... כמו קפיץ דרוך ישבתי עד שהגיע תורי, שאני אהיה מספר 10? השתגעתם? יש לכם מושג כמה החלמה אתם עומדים לשמוע ממני... איך אתם יכולים לתת לי להמתין? ועוד לשמוע ולהקשיב לדביל המלהג שלפני...

הגזמתם. תזהרו, אני עוד יצא בחוץ. אלך להשתמש. בגללכם.

לסיום, תרומה מכרעת להחלמה שלי קיבלתי מאותם כללים שהטריפו אותי, שם לימדוני לראשונה סבלנות וסובלנות, תנו לזה צ'אנס אמיתי ותראו שאתם לא מוכנים לוותר על קוצו של כלל, נוקשה ככל שיהיה.

בהחלמה.


נ.ב.

זה לא ידע שלי. כל אחד מוזמן לקרוא את ההיסטוריה בהתהוותה בספר הנפלא 12& 12 של AA.

מדהים
הייתי שם פעם אחת, בשבוע של הכנס הארצי
ודי התחייבתי לעצמי שאני לשם לא חוזר, ויהי מה
אני צריך חמימות ואמפתיה, הנוקשות העקרונית הזאת גרמה לי לדחיה
עכשיו קיבלתי לראשונה הסבר לענין
אך יותר מכל עכשיו אני מבין שזה חלק בלתי נפרד מההחלמה, ואם כן אז אני צריך לעשות את זה גם בלי להבין
אבא תן לי את הכוחות לכך

תודה רבה על הדברים.

אני חבר SA וחבר שמור עיניך ושמח להינות משני העולמות. אם יורשה לי לזרוק תיאוריה לחלל האוויר:

להערכתי (אין לה שום קשר למציאות אלא רק לסרט על ביל וו.), הקבוצות הראשונות של AA היו יותר "שמור עיניך" (וואי, איזה קומפלימנט אני נותן לנו כאן...). הם ישבו בסלון של הבית והריצו דחקות על עצמם תוך שהם לומדים לחיות חיים רוחניים. הכל היה מוכר וקטן. היה כיף.

הבעיה היתה כאשר זה הפך למשהו עצום מימדים. שם כבר לא יכלו להמשיך את זה באותה מתכונת מופרעת של סלון הבית של ביל (מה גם שהוא נלקח על ידי הבנק). לא היתה ברירה אלא להתקדם אל המסורות.

אנחנו כעת בשלב הראשון. כולם מכירים את כולם, כולם ספונסרים או ספונסיים של כולם. כמישהו בפורום כותב "הספונסר שלי לימד אותי", בדרך כלל הספונסר גם יגיב, וגם אחד הספונסיים וכן הלאה. חמישים איש בכנס ארצי זה ה-מ-ו-ן אבל גם מעט. לא יקרה כלום אם מישהו ישתף יותר מידי ולא צריך שעון סטופר לעצור אותו.

אבל מה יקרה כאשר נגדל ונהפוך למאות ואלפים? הרי רק מהמחשבה על כך ברור שנהיה חייבים להיצמד למסורות. כל דרך אחרת תביא אותנו לאבדון במהירות האור.

בוקר טוב לכולם

תודה לך אסירותודה על הפוסט המיוחד הזה, אצטט גם אותך וגם את סוד (עוד לא למדתי איך לעשות ציטוט) "כמי שנהנה משני הכובעים/עולמות"...

אכן גם אני נהניתי עד עכשיו רק מעולם אחד ומשנכנסתי לעולם הקטן והחמים הזה של שמור עיניך אני מבין ומרגיש למה התחושות מול SA הם כל כך בחשש, פחד, רתיעה וכו'.

למען האמת התחושה שלי היא שיש יתרונות גדולים להתכסות בפוך חמים ונעים בלילה, אבל כשמגיע בוקר היתרון הגדול יותר הוא לקום ולזחול החוצה מהפוך, לא משנה כמה קר בחוץ, ובודאי לא משנה כמה לא בא לי לעשות זאת.

היתרון של החמימות כמו שסוד כתב לגבי סלון ביתו של ביל יש בו המון כדי להפשיר את הקרח הנורא, אבל אני כמכור בעל אזרחות של כבוד בעולם המכורים יודע שאנחנו עם של חוסר גבולות, אנחנו עם מופרע, אנחנו עם שלא נח לנו עם שום גבול (אמנם אני חבר חדש אבל אני בטוח שלמצנזרים כאן יש עבודה רבה מאחורי הקלעים), וככאלו אני יודע שאני צריך כללים, נוקשים ככל שיהיו הם אלו שיעמידו אותי במקום.

ולאחר כל זאת אני חייב להעיד כי מצאתי המון חמלה, איכפתיות, אמפטיה והזדהות גם מבעד למסך הנוקשות שם.

בע"ה אמשיך לטבול במקוה החם של שמור עיניך ואמשיך להתרענן במקוה הקרררר (או לא כל כך) של SA אשר הציל את חיי.

יומחלים ומבורך

אני מצליח להבין שהנוקשות של sa זה עניין של אין ברירה, (המכורים לא אוהבים גבולות, הקבוצות גדלו יותר  מידי וכו')ו לא מתוך אידיאל, גם אני חשבתי כך כשהגעתי לראשונה לקבוצה של sa. ראיתי שם אנשים ש2 דקות אחרי הקבוצה נשפכו מחוץ לחדר כמו החברים הכי טובים, אבל בקבוצה הם הבינו שאנחנו צריכים את הנוקשות בשביל להחזיק מעמד.

הבעיה שלי התחילה כשהם התחילו לטפטף לי שהנוקשות היא 'השקפה', ולכן הם לעגו קצת לשמור עיניך. עם זה לא הסכמתי בכלל. אני יכול להסכים לזה שזו 'הוראת שעה', אבל לא כ'דרך חיים'.
בתור בן אדם פצוע וחבול, הנוקשות טובה לי בגבולות שהיא נותנת לי. אבל היא רעה לי, בזה שהיא לא מקבלת אותי. עכשיו אני צריך שיקבלו אותי שוב ושוב.

בפעם האחרונה שהלכתי לקבוצות הלכתי בצהרים לsa, ואחר כך בערב ל'שמור עיניך', אמרתי לחברים שאני מרגיש שקבוצה אחת מאזנת לי את השניה, ובסוף הגעתי לשלווה, אבל זה לא היה מובן מאליו אם הייתי הולך רק לsa. אני יודע שאם הייתי מתחיל בsaלא הייתי נשאר שם אפילו לא עוד פעם אחת. בזכות שקיבלתי את הריכוך מהחום של 'שמור עיניך', יכלתי להחזיק מעמד גם בקור (שכנראה נצרך לי, עם כל מה שאני לא אוהב אותו) של sa.

תודה

בוקר טוב.
אמנם איני נהנה עדיין משני העולמות. (הייתה לי רתיעה אישית מלהצטרף לSA, ולא בגלל הקור והחום, כמו בגלל הבעיה האישית שלי להיות במקום שאני מבקש עזרה מאנשים לא מוכרים), אבל עדיין, לעתים יש בפרספקטיבה 'מבחוץ' שמאפשרת לאלו שבפנים לחשוב על הדברים מחדש.
איני כותב עניין זה על מנת לתקן את SA, כטירון צעיר אין לי מושג מי והיכן ומה, כל מטרתי היא להבהיר כיצד להבנתי כאשר אנו נידרש להשתמש במסורות, נוכל לעשות זאת נכון יותר.
חברים, אני חושב שהקרירות של SA אינה מחויבת המציאות. היא תוצאה של החלטה של הקבוצות להיאחז בכללים באופן הדוק עד אובססיבי. אולי זה נובע מפחדים, אולי זה נובע מהכרת המציאות בשטח, מהכרת הסכנות שבצד השני (בחינת 'הוראות אלה נכתבו בדם'), אך להבנתי היא בכלל לא מחויבת המציאות, ועל כן להבנתי יש מה לשפר בה.
אבהיר את כוונתי דרך דוגמא מאוד טריוואלית בעולם הישיבות: החומרות.
מהיכן מגיעים הנערווין (ככה כותבים את זה?) האם הם מוסיפים שמחה לחיינו או שהם נובעים מפחד שמא 'לא אצא ידי חובה'?
מהו ההבדל בין קיום מצוות כ'מצוות אנשים מלומדה' לבין קיום מצוות מתוך הזדהות הפנמה וכוונת הלב? בשני המקרים מקיימים את המצווה על כל פרטיה ודקדוקיה - ועדיין, הראשון מקיים מצוות בקרירות, 'כמצוות אנשים מלומדה', ואילו השני מצליח להעביר את רגשותיו דרך ומבעד לחוקים של המצווה.
הכללים אמורים לאפשר, לתת מקום, מסגרת הזמן אמורה ליצור התחשבות והערכה. הרצון להצביע ולעשות מצפון על כל דבר אמור ליצור ענווה.
האווירה אל החבר החדש אמורה להיות מחבקת, אני מכיר מישהו שהשתתף בקבוצת SA כחבר חדש, בסוף הקבוצה אמרו לו 'יש לך רבע שעה לשאול שאלות' זה הזמן שלך. הוא נאלם דום ולא הבין מה רוצים ממנו. חברים, ברור לי שזו דוגמא לא מייצגת, אבל נראה לי שכאשר נבנה אנו את המסגרת שלנו, על פי המסורות, כמובן, אל לנו לנטרל את האנושיות שתעבור דרכה.
סיפור ידוע אומר שמתי יודעים שחוזר בתשובה סיים את התהליך של החזרה בתשובה שלו - כאשר הוא מתחיל לדבר בבית הכנסת.
יש משהו בהיצמדות הנוקשה לכללים, שמראה שאני עדיין 'לא שם'.
אמר לי חבר בSA שנמצא גם בAA, ששם הנוקשות הרבה פחות בולטת.
וכאן אני שואל: אולי זה עניין של הבדלים בין האנשים העממיים שמגיעים לAA לבין האנשים שמגיעים לSA, אולי יש המרה של דקדוק במצוות לדקדוק במצוות אחר? אולי הדקדוקים המעשיים מנטרלים את כוונת הלב ולא נותנים לה להתבטא?
זו דעתי על עולם התורה והמצוות, וזו גם דעתי על המסורות והתוכנית.
חברים, חשוב לי להדגיש, שבדיוק כמו שבעל התניא טען כלפי הגר"א, אין מטרתי לבטל את החשיבות של המצוות המעשיות, אלא רק לתת למצווה את הכנפיים שלה (היראה ואהבה), לתת לרגשות להתבטא. להפסיק לפחד. לבכות. להתרגש. להיחשף. לא לטייח. והכל - כמובן, במסגרת הזמן והמקום - שהרי טובת הקבוצה קודמת וכו'.

לעתים ההפיכה של המסורות למעין 'לטקס דתי' גוררת את הצורך להחמיר בהם כמו 'במצווה דתית', הבעיה היא שהדתיות היא זרה 'לעולם שבחוץ' - לפעמים, כמו שאמר האדמו"ר הזקן לצמח צדק, צריך לשמוע את קולו של התינוק הבוכה גם באמצע הלימוד ולעצור את הלימוד. לתת אמפתיה וכבוד 'מבעד' לחוקים. להבין את העומק של אמירתו של ר' חיים מבריסק - אני מחמיר בדיני נפשות ומקל בדיני שבת.

יש לי הרבה מה להוסיף. אך כמו כל מכור, צריך להגביל את מסגרת הזמן והמקום.
מקווה שהצלחתי להביע את עצמי כראוי.
אוהב
נתן במתנה

נ.ב.: שאלה למחשבה - אולי זה מפחיד יותר לפתוח את הרגשות שלי ולבכות בקבוצה מאשר לציית ולהצליח לדבר בדיוק בזמן שקצוב לי? אולי זה מפחיד יותר להראות בגילוי לב כיצד התרגשתי משיתוף של חבר מאשר לומר בלקוניות 'אוהבים'?
למחשבה

אוהו מה נהיה כאן, זה כנראה 'יושב' לאנשים במקומות רגישים. תודה לכם יעקובל'ה, סוד, איש, יעקב ומתנה. ארצה להתייחס לנכתב כאן בפירוט.

לסוד, גם אותי הסצנה שהם יושבים אצלו בסלון ריתקה (אותו סלון בו אומלל תלה עצמו) גם אנחנו הרגשנו סחבקים בתחילת דרכינו. גם אנחנו הרגשנו ביל ובוב.  גם אצלינו עישנו בקבוצה עד שהגיעו החדשים ובהצבעה הוציאו את הסגריות מחוץ למקום המפגש...

וליעקב, תתפלא, יש ב SA אנשים חולים... הפוסט הזה לא דיבר על קור או חום. הוא כתוב עבור כללים. כן, גם ב SA  יש אנשים שניזוקו קשות בתחום יחסי האנוש שלהם. אני אחד מהם. לא כל משפט הוא פנינה ולא כל מילה במקום. חוסר טאקט הוא פגם אופי שלוקח זמן להחלים ממנו... אם בכלל.

למדתי בהחלמה  שמי שלועג למשהו שעובד לועג דבר ראשון לעצמו. מהנסיון שלי לעג נובע מבורות ופחד... בנוסף הוא לא מייצג כלום. בדיוק כמו שמישהו מהפורום שיחליט ש SA הוא מקום מסוכן ויכתוב על כך. הוא מייצג את פגם האופי של עצמו בלבד. לא את הההחלמה נהדרת בשמור עינך.

אני מאחל לך ולכל אחד את החברים שיש לי שם. חום אנושי נדיר,  לא מעט אנשים שיתנו את כל מה שיש להם בשביל מי שהכירו זה עתה 24\7. נכון יש גם דברים אחרים, אבל זה כמו בכל מקום. אני כותב את הדברים לאחר מחשבה, ותאמין לי שאני מכיר את הצדדים השונים של המטבע, חטפתי בלי סוף. כמי שעלה על הרכבת כמה תחנות קודם, יש לאנשים ציפיות מציאותיות יותר ופחות  ממני, תוסיף לזה את השגיאות שלי ותקבל טרארם רגשי עצום. בחסד גדלתי ממנו.

ואחרון חביב, באמת. 'מתנה' יקרה. האנשים ב SA לא קרים, זה שמישהו נתקל באדיוט חסר כישורים חברתיים ביום לא מוצלח לא הופך את חבורת המחלימים הנדירה הזו לקרירה. אני לא יודע מי הכניס את זה לפה, להפך, יש שם אנשים (שלדעתי) צריכים קצת להתקרר... ויפה שעה אחת קודם. לא הייתי ממהר להסיק מסקנה על סמך החווית  של חבר חדש גם פה זה קרה קורה ויקרה, לדוגמא אתמול בקבוצת הלילה של שמור עינך עלה חבר חדש ולא היה מעוניין לשתף מעבר 'לתודה רבה' לכם.

כמי שגדל בבית בו הנערווען הוא רצון ה', למרות רמיסה שיטתית של רגשות הזולת. אני יודע על מה אתה מדבר, וזה להבנתי ומנסיוני לא הסיפור.

אתן לך דוגמא ממך ומנסיוני היא לא כל כך תלושה מהציאות - זכור, לי לא הפרעת מעולם. אני אוהב אותך כאח. וממבט ראשון - תבין כשאתה מזדהה מתרגש בוכה מתחבר נותן ציונים וביקורת אתה גם נחשף אליה, יבוא היום והתייחסותך הנדירה לזולת תפגע במישהו, הוא יחוש שאתה שופט אותו, וזה יבוא לו לא טוב, הוא עלול 'לכסח' אותך לפני כולם... או גרוע מיזה הוא ילך מאחד לשני 'ויודה בחוסר אונים מול מה שעוללת לו' (שוב, זה לא מופרך, בדידי הווה עובדא)

זה יהיה נושא בשמור עינך, עלולים להיווצר כאן מחנות, בעד ונגד, כל מיני אנשים שנפגעו מהתייחסותך בעבר ולא רצו להעליב אותך כי הבנו מאיפה אתה מגיב יביעו את דעתם, ינסו לגשר לפשר לחבר, ועם המון נפט הם גם 'יצליחו' לכבות את המדורה הזו... אתה עלול להתבשל בתוכך, מה עשיתי, בסך הכל רציתי לעזור לו (!) החמאתי לו. ה' מה אתה רוצה ממני, הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?!

ואז באים אנשים חכמים ואומרים לך, מהנסיון שלנו, מי שמגיב כמוך עלול גם להעליב, בלי להתכוון, (אני מתפלל שהתגובה הזו לא 'תעיף' אותך) - אין דו שיח בקבוצה, עדיף להיות לקוני... ראינו שמי שהגיב כמוך למרות הנקיון שלו חזר להשתמש והתנתק מהחיים לחלוטין...

לסיום, לא מדובר בטכנוקראטים, אני מתרגש בקבוצה מאוד, בוכה לעיתים כשהדברים נוגעים בי. גיליתי ב SA את האנושיות שבי ובאחרים, ולמרות שיש מקום תמיד לשיפור ויעול המסקנה שלי היא - שמי שמחמיר בדיני נפשות מחוייב לאיפוק כי בהכרח יבואו נפשות העלולות להתחייב...

אוהב. מאוד.

מי שיודע מתי לקצר יודע מתי להאריך...
לעניות דעתי, העניה, אפשר לעשות קצת סדר בעירבובציה.
אם הנושא הוא פריקת טינות, זה בריא, וצריך להעשות בצורה של שיתוף בחוסר אונים.
אם הנושא זה הצעות יעול, צריך להעביר למארגנים, ואת השאר אלוקים יעשה.
אם הנושא זה באילו פעולות לנקוט, צריך לשאול את הספונסר וזהו. במילא לא משנה מה אני מרגיש.
אם זה דיון פילוסופי, אין מקומו בפורום שלנו ובפורמט הזה...
אם זה לימוד זכות, ראיית הטוב שבכל דבר, אז מי חולק?

שכל אחד יבדוק בעצמו מה ממלא אותו ומה מרוקן אותו, מה עבד לאחרים, ומה ממליץ הספונסר.
ובא לציון גואל.

שבת שלום

תודה חברים על הדברים בפוסט החשוב הזה.

אני מבקש לחדד הבדל מסויים בין שני נושאים שונים שנידונים כאן.

יש את המסורות שנכתבו בדם, ומבחינתי הם כמעט מקודשות. הסיבה היא לא בגלל שביל היה חכם אלא כיון שאני רואה שזה עובד. אין לי מושג למה אלוקים רצה את זה ככה, אבל הצעדים והמסורות נכתבו כאילו כל מילה בהם היא אמת לאמיתה, וזאת למרות שהם לא חלק מהתורה אלא משהו שנכתב על ידי גויים. זה קצת כמו האחים וויט שבונים מטוס ועד היום הכל הולך באותה צורה, או הנרי פורד שבונה מכונית (למרות שהוא הדיוט גמור ולא שם לב שהמכונית גדולה מידי מכדי לצאת מהדלת).

לעומת זאת ישנם טקסים רבים של הקבוצות, שהינם בחירה של הקבוצות לאופן התנהלות מסויים. אני יודע שכאן בחוף המזרחי בארה"ב כל קבוצה שונה מעט, וחברים שמגיעים מקבוצות יותר מערביות מספרים על שינויים מרחיקי לכת. חבר משיקאגו סיפר שבקבוצה שם יש קוד לבוש(!), וזאת בזמן שאצלנו כולם מגיעים בקיץ עם מכנסיים קצרים וכוס קולה ביד.

השעון הוא כלי עזר נפלא לשמור על הזמן של כולם, אבל זה לא חלק מהמסורות. אין הכרח להחזיק שעון כדי לקצוב את הזמן של כולם, ואם ישנה הסמכה בין החברים לאופן התנהלות אחר - זאת זכותם.

כך גם השאלה מי ומתי יכול להגיע לקבוצה, לא נקבע במסורות והיא החלטה של הקבוצות (על פי המצפון). ההחלטה שלא לפרסם את מספרי הטלפון של SA נובעת לדעתי יותר מסודיות ופחד מאשר מאנונימיות, ובנושא הזה שמור עיניך יכול ללמד את SA דבר או שניים על כך שהדרישה היחידה לחברות היא הרצון להפסיק (לעומת קבוצות בהן הייתי שיש צורך קודם להשתתף בשלוש קבוצות אחרות. ואיך תתקבל לשם? תלך לקבוצות אחרות...).

לסיכום, 12&12 הוא נפלא ויכול ללמד אותנו עד בלי די על ההתנהלות שלנו בשמור עיניך (כל הפורום כאן הוא משיכה ולא פרסומת), אבל את הסגנון קובעים חברי הקבוצה. חברים שמרגישים שכאן נעים להם יותר - מוזמנים להישאר. חברים שמרגישים שהם צריכים את הסגנון של SA - מוזמנים להצטרף. חברים שמרגישים שיש להם צורך בשני הסגנונות (כמוני למשל) יכולים לרקוד על כל החתונות. איזה כיף.

בוקר טוב חברים.
בשבת האחרונה הייתי בשבת זוגות של SA.
עוד אכתוב על כך רבות אחרי שהדברים יעובדו, כרגע ברצוני לכתוב מספר נקודות שחשובות לדיון שנערך כאן.
גיליתי בשבת, שאני לא לבד, שיש קהילה מאוד מגוונת, מכל קשת החברה הישראלית, שסובלת מאותה הבעיה.
גיליתי שהאנשים בSA מחבקים, חמים ומעניקים תמיכה. גיליתי שהם אנשים, חולים, אבל בדיוק כמוני.
גיליתי שהאנשים בSA פשוט לא יודעים שום דבר על שמור עיניך (מה, יש לך ספוסנר? אתם עושים שם צעדים?)
גיליתי שיש משהו בהכנסת התוכנית לחיים הדתיים, שמערבב את היחס בין 'הקבוצות בהם מותר הכל והכל נשאר בקבוצה' לבין פטפוט סתמי של סעודת שבת.
גיליתי שיש אנשים שהאדיקות בזמנים חשובה להם מאוד מאוד.
אהבתי את מה שגיליתי.
למחשבה.
נתן במתנה

איזה דיון מענין...

כמי שהכיר את הגבולות רק מהכיוון של השבירה שלהם... אני חושב שלגבולות יש מקום חשוב מאד בהחלמה, וביחוד כדי לקיים מערך ענק שכזה דוגמת SA. לא ניתן להעביר ולשמור על מהות, ללא עקרונות. ובלי נוקשות - שום עקרון לא היה מחזיק מעמד, ודאי לא אצלי...

אבל הופתעתי לשמוע את התרגום שהובא כאן לנוקשות - קרירות. אמת, הקבוצות מתנהלות באופן נוקשה על פי כללים ברורים (אם כי יש הבדלים מינוריים בין הקבוצות), אך החברים שב-SA חמים מאד (לא, לא במובן שאתם חושבים... ). בואו חמש דקות לפני המפגש או השארו חמש דקות לאחריו, ותראו את האהבה הגדולה שבין החברים.
זכור לי שכחבר חדש, מיד לאחר הקבוצה פנו אלי כל כך הרבה חברים, התענינו בשלומי, החליפו איתי מספרי טלפון, הפגינו חיבה וסימפטיה מיוחדים, וזה זכור לי עד היום.

נכון, גם לי לפעמים זה מפריע, הרי השיתוף שלי לטעמי הכי מענין, ויכול למלא חצי שעה, ברור, לא? ונותנים לי דקה וחצי-דקותיים כדי לדחוס הכל, ולכן אני מתבלבל ולא מצליח להוציא שום דבר ברור... אבל ההכרה כי זו הדרך היחידה לשמור ולשמר את השיטה מצילת החיים הזו, מזכיר לי כי אין ברירה אחרת.

אמור מעתה, נוקשות - כן, קרירות - ממש לא...

אשמח לשתף גם אני כמה רגשות בסוגיה הזו.
אני משתתף בקבוצות של שמור עיניך וSA כמעט במקביל, ובשתיהן לא הייתי הרבה פעמים - בשמור עיניך היו בסה"כ שלשה ארבעה מפגשים מאז שהתחלתי, ובSA השתתפתי מעט יותר.
משום מה, לא השתלבתי עדיין בSA ואילו בשמור עיניך אני מרגיש בבית. אולי זה קשור גם לקבוצות הטלפוניות, שבגללן אני קשור הרבה יותר לחברים משמור עיניך.
אני מאד אוהב את הרשמיות בSA. הדוגמא לזה אצלנו היא הקבוצה הטלפונית של 11 בלילה, שבה נשמרים כללי דיבור ברורים ושמתי לב שזו הקבוצה שאני משתתף בה הכי הרבה בגלל זה.
אני נהנה גם מחוסר הרשמיות של שמור עיניך, מאד כיף לי לצחוק עם חברים, אבל אני לא מרגיש שזה מחלים עבורי. ההיפך, זה גורם לי לפעמים להיות שחקן גם כאן, במקום בו אני הכי פחות רוצה להיות כזה. זה יוצא ממני טבעי, עם הרצון להרשים ולזכות באהדה והערכה. קשה לי לשלוט בזה.
נוסף לזה אני מרגיש שהיכולת של חבר חדש להשתלב תלויה פעמים רבות ברשמיות. כשיש חוסר רשמיות, קשה יותר למי שביישן או לא בדיוק מוצא את עצמו חברתית (ואני יכול לראות את עצמי בתפקיד הזה אין ספור פעמים) למצוא את מקומו. זה שעכשיו הזמן שלי לדבר, ויש משהו להגיב עליו, מאד ממקד ונותן לי את הביטחון להתחיל להשתלב.
ואחרי כל זה, בסוף, בשמור עיניך אני מרגיש בבית ובSA (לפחות בינתיים) ממש לא. למה? לא יודע. אולי מישהו אחר יוכל לעזור לי גם בזה.
נגעתי כאן רק ברשמיות. עירוב הדתיות עם ההחלמה הוא סיפור נוסף, מי יתן שאזכה להרגיש מספיק מוחלם בשביל לעסוק גם בו. 

אני חייב להודות שקשה לי להזדהות עם התחושות.
אני חבר בקבוצת SA קטנה מאוד וחמימה וממש לא נוקשה. להפך, ראיתי יותר נוקשות והקפדה על הכללים בקבוצה של שמור עיניך מאשר בקבוצת SA.

שלום
אני צמחתי לחיים בשמור עיניך, ומכאן מהפורום הזה נדחפתי אל קבוצות 12 הצעדים של "שמור עיניך".
לאחר מעשה התברר שיש כזה דבר שנקרא SA, והקבוצות הם בכלל לא קשורות לשמור עיניך,
אני זקוק לשניהם ולא יכול לוותר על אף אחד מהם,
בשמור עיניך אני מרגיש שיש לי כלים להתמודד עם סוגיות דתיות ואמוניות באופן שבSA איני יכול ,
משום ששם דת זה טאבו,
אבל בלי הנוקשות והרשמיות והאוירה שיש בSA לא הייתי שורד את ימי השפל, הייתי מזמן עף לעזאזל,
כאן בשמור עיניך אנו ממציאים את הגלגל מחדש ופורצים לנו דרך אניה בלב ים...
האמת שאיננו יודעים מה אנחנו עושים, ואיננו מתכוונים לתוצאות,
אנו מובלים בידי הכח העליון בנתיב לא ידעו עיט,
ואין לנו מושג לאן נגיע.
אבל ברור שזה טוב,
כי זה רצונו,
נאחל לחברים באתרא קדישא הדיין ודי בכל אתר ואתר,
צלח ורכב לחיים.
מוטי