לאחרונה אשתי אמרה לי שלפעמים היא לוקחת אותי בערבון מוגבל... זה לא היה פוגע כי היא אמרה את זה ממקום טוב וחיובי, ולא ח"ו כמשהו שלילי ופוגע. אחר כך חשבתי על מה שהיה והבנתי בדיוק למה היא התכוונה. מה שהדהים אותי זה שככל שאני יותר מסתכל על הדברים, אני יכול לראות שזה באמת המצב, וגם אני צריך לקחת את עצמי לעתים בערבון מוגבל...
אז מה היה לנו שם? היה לי רגע שהייתי בטוח שהוא "מואר" ומיד התקשרתי לאשתי לדרוש לה דרשות על השינויים שהיא צריכה לעבור בחיים שלה. היא הקשיבה, שאלה שאלות וענתה תשובות, אבל לא לגמרי התפעלה ממני. דיברתי איתה על ההשתפות שלה בתכנית של 12 הצעדים לנשות מכורים ועל עוד כל מיני דברים בבית שלמיטב הבנתי היו צריכים שינוי והיא לא התווכחה אלא הקשיבה לי באמת. רק כשהגעתי הביתה, היא סיפרה לי על כמה דברים שעשתה באותו יום, דברים שאם הייתי יודע עליהם - לא הייתי מדבר כפי שדיברתי. למשל נאמתי לה על כך שהיא לא מתקשרת לספונסרית שלה, ואמרתי שאם היא לא מצליחה לתקשר איתה בגלל הפרשי השעות, אולי היא צריכה למצוא מישהי אחרת. אבל בערב הסתבר שבאותו יום היא שוחחה איתה ארוכות ובכלל הדברים הם לא בדיוק כפי שנראה לי.
הסתבר שאותו רגע "מואר", לא היה בו שום אור, והוא סתם היה עוד רגע בו אני מנסה לשלוט בכל העולם, במקום לשחרר ולתת לאלוקים לעשות את העבודה כפי שרק הוא יודע ויכול.
וזה קרה לי אתמול שוב, הפעם בנושא אחר. היה כאן דיון בפורום בנושא חשוב, דיון שנטלתי בו חלק פעיל ונהנתי ממנו. אבל אז היו כמה תגובות תמימות בהחלט, שמשום מה אני החלטתי להיפגע מהן. בשעה שאני כותב את הדברים כעת, ברור לי כשמש שאף אחד לא רצה לפגוע בי או באף אחד אחר, אבל אני נכנסתי לתוך עוד אחד ממצבי הרוח שלי, והתחלתי לירות לכל הכיוונים. חלק מהמשתתפים בדיון לא הבינו מה בדיוק קרה, ואיך הפך אותו דיון שהגדרתי כחשוב ומועיל, לדיון עקר וחסר טעם כפי שהגדרתי אותו בשלב השני. דיברתי עם חבר על הדיון הזה, והוא באמת לא הצליח להבין מה מפריע לי, אבל אני הייתי דלוק לגמרי ולא היה עם מי לדבר.
בסוף הודיתי שנפגעתי, הודיתי שאף אחד לא ניסה לפגוע בי והכל בראש שלי, ואז יכולתי סוף סוף להתמודד נכון עם המקרה לגופו. הסתבר לי שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לזוז משם, ולתת לשאר החברים להמשיך לדון בנושא לגופו, בלי האומציות השליליות שלי.
המעניין עבורי הוא שאני מוצא קווים מאוד מקבילים בין שני המקרים האלו, לבין הדרך בה התמודדתי עם התאווה כל השנים. כאשר אני שפוי, אני מבין טוב מאוד כמה התאווה מפריעה לי ויכול לכתוב ספר על כך, אבל אז כאשר אני נכנס לתוך המצב רוח של התאווה בעת ההתקפה ושום דבר כבר לא מדבר אליי. ההגיון נעלם והיה כלא היה. וכך גם עם פגמי האופי הרבים שחנן אותי אלוקים בהם, אני יודע שהם לא טובים ומפריעים וכו', ויכול להסביר היטב מה הבעיה בהם ולמה צריך להיפטר מהם, אבל כאשר אני משתמש בהם - אני מכור אליהם לחלוטין.
לאנשים הסובבים אותי ישנה אפשרות לקחת אותי בערבון מוגבל, ולדעתי שיש לי התקפות שבהן זה לא בדיוק אני מדבר, ואחר כך כמובן אצטער עליהם ואחזור להיות האדם השפוי וההגיוני שהם מכירים. כך זה עם כעס, ווכחנות וכמובן כאשר אני נפגע. אבל מה אני יכול לעשות עם עצמי? התשובה פשוטה גם אם לא בהכרח קלה. בשביל זה יש צעדים 4-7, שתפקידם להגיע אל העומק של פגמי האופי, לקבל נכונות להיפטר מהם, ואז לפנות אל האחד והיחיד שיכול לעשות זאת - אבא שבשמים. אין לי המון נסיון עם הצעדים האלו, אבל בפעמים שפעלתי ועשיתי אותם כמו שצריך - השחרור היה מדהים.
