מועדים לשמחה,
חברים יקרים, ההחלמה כואבת לי.
אני מרגיש בימים האחרונים שאני מנותק, מרחף, וחי בעולם בדיוני.
לאשתי נמאס כבר לשמוע את המילה שמור.
אני כל הזמן בחפירות לחשיפת פגמי אופי.
אני חסר מנוחה. מריח את הגאולה אך נמנע מלגעת בה.
נהייתי רגיש יותר, אין לי לאן לברוח, אני חייב להכיל רגשות.
היתה לי ירידה מסויימת בעבודת ה'. קצת נחלשתי בהחלמה. בפרט בנושא תפילות.
התלות שלי באנשים הקרובים אלי פחתה, ואתה המחויבות שלי אליהם והקשר הריגשי.
יש לי קוצר סבלנות והתפרצויות זעם, לכאורה יותר מלפני ההחלמה.
עד כאן בערך.
ולפעמים ברור לי מה הפיתרון. שאחטה אחת של תאווה, שלוק של עונג ואני מסודר. אתם יודעים שאני צודק....
אבל מה שמחזיק אותי, זה משל של חבר חכם.
כשהשיכור מתפקח, הוא מגלה שמכנסיו קרועות. בידו להמשיך לשתות ולהשתקע ולהתענג על השכחה. או לחיות את הכאב והבושה, ולאט לאט לאט לתקן את המכנסיים.
חברים, בחסד ה' בלתי מובן, הפעם אני בוחר לתקן את המכנסים.
לפעמים אני מזכיר לעצמי את החשבונות. אני מחשבן שהרי ממילא התאווה תמיד רוצה עוד, וזה רק פתרון זמני, ולא באמת פותר את הבעיה. אבל החשבונות לא שווים כלום כשאני עומד בפני התקף תאווה, ואז הבולמוס משכיח הכל! אז ברור לי שאין דבר מתוק יותר וקדוש יותר מהתאווה!
בזמנים כאלו אני שם לנגד עיני משפט אחר ששמעתי מחבר.
' אם הכאב שבמחלה גדול מהכאב של ההחלמה, יש סיכוי שתשאר נקי'...
אז זהו חברי היקרים. עבורי הכאב שבמחלה גדול יותר.
ולכן למרות הכאב והקושי, הדחיה וההדחקה, אני פה. ונשאר פה.

נ.ב.
אסור לי לשכוח, שבין כאב החלמתי אחד למשנהו, יש לי ברזומה אוסף של ניסים גלויים, תובנות מרשימות, חוויות מופלאות, וגילויים מפתיעים על עצמי שלעולם לא הכרתי.
זכיתי למעל 200 ימי נקיון. זכיתי לחברים נפלאים. זכיתי להוריד 150 קילו של אשמות. זכיתי לקבל את עצמי הרבה יותר. זכיתי להיות יותר נוכח ורגיש בהרבה מקרים. זכיתי לכמויות של שלווה. זכיתי להרגיש מיצוי עצמי. זכיתי להיות בן חורין לפעמים. זכיתי לקשר טוב ואמיתי יותר עם אשתי. זכיתי לתבונה לקבל החלטות נכונות יותר בחיים. זכיתי לאינטליגנציה ריגשית גבוהה יותר. והרשימה ארוכה מאוד.
אלו לא מתנות קבע! לעיתים זה בכיס. לעיתים רחוק שנות אור. אבל זכיתי לטעום את הטעמים הנפלאים של המתנות הללו. יש למה להתגעגע...
ומעל הכל, זכיתי לקשר מיוחד במינו עם אבי אהובי, האחד והיחיד, 'אלוקים כפי שאני מבין אותו'...
תודה אבא
אוהב, לפעמים כואב, הלב דואב, אז כוחות אני שואב, מזה שאותך אני אוהב...

הושיעה יקר, זה המקום הכי מצמיח שיש בחיי אנשים כמוני, מתוך רכבת ההרים הרגשית הזו התוכנית פעלה עלי באופן הכי יעיל. לימדו אותי שזה בדיוק הזמן להגביר את פעולות ההחלמה, לצאת מהעצמי, להכניס גם לשם את הכח העליון, לעשות הפוך מהרצון, לדבר איתו, להתחנן בפניו, לכסוף אליו.

רק תרגול ממושך הביא אותי להכרה שזו הדרך הכי מתאימה לפצח אגוז שכמוני...

בהחלמה. 

"אם הכאב שבמחלה גדול מהכאב של ההחלמה יש סיכוי שתיהיה נקי."

אחד המשפטים ...

צריך לשנן אותו חזק...

אני לא פה הרבה זמן אבל אני לא יודע למה לא ממליצים ללמוד פה מוסר על הנושא הזה כמו טהרת הקודש או הלכות תש ובה של הרמב"ם זה די עוזר.

שאלה מצוינת בן אדם.
האמת שניסיתי. למדתי את כל הספרים האפשריים. הלכתי לשיעורים ולשיחות מוסר. התפללתי, התאמצתי. החלטתי שוב ושוב להפסיק. לפעמים זה עזר לתקופה קצרה. לפעמים קרה לי הפוך - דווקא הלימוד בספרים גרם לי לברוח לתאווה. זו לא אשמת הספרים, אלא אשמתי - אני מתקשה לשאת את הכאב שהספרים האלה מעוררים בי, והתאווה היא הפתרון היחיד שאני מכיר לכאב.
כאן באתר למדתי שהספרים הם מצוינים לאנשים רגילים. אבל אני חולה. אני חסר אונים מול התאווה. כל מה שנכתב בספרים לא יעזור לי, כי שם מדברים על מי שיש לו עדיין בחירה חופשית בעניין הזה. לי אבדה הבחירה החופשית ברובה. אני לא יכול לבחור לא לפעול מתוך תאווה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כשתוקפת אותי תאווה הוא לצעוק אל ה', למסור לו את זה, להגיד: ריבונו של עולם, אני לא מסוגל להתמודד עם זה, אני נכנע, קח את זה ממני.
וה' מאוד אוהב אותי, כי הוא לוקח.

שנים חשבתי שיש לי בעיה בכוח הרצון. שאני פשוט לא רוצה מספיק. אבל כשאני מסתכל על תחומים אחרים בחיים אני רואה שדווקא הצלחתי לגייס כוח רצון לעשות דברים קשים ולעמוד בניסיונות גדולים מאוד. אז מה הבעיה שלי? למה כאן אני לא מצליח? כנראה שאני באמת חסר אונים.
אני יודע שקשה לעכל את העניין הזה. לי היה קשה להודות שאני פשוט לא יכול. זה נראה לי סותר את כל מה שהתורה מלמדת. אבל לאט לאט אני מבין.

ממליץ לך לקרוא בהרחבה כאן:
www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=1677.msg17543#msg17543

אם הגעת לרמה שאתה לומד תורה כשאתה חולה במחלה סופנית מתוך מחשבה שלימוד התורה לבדו יציל אותך ואתה מאמין בזה בתמימות ובכל ליבך- עשה זאת.
אם לא, אתה משקר לעצמך ועובד על עצמך.
למדתי המון תורה במחשבה שזה יציל אותי, אבל זה לא עזר.
להפך, זה היה לי רע. אני ניסיתי להיות אלוהים ע"י הלימוד, רציתי כך לשלוט בעולם ולשנות את עצמי. זהו, עכשיו אני אלמד 5 דפי גמרא ביום וכך לא אפול יותר.
זו מחשבה חולנית שנובעת מתוך רצון לשלוט בעולם, זה לא בריא.
היום אני מנסה את ההפך, להיות תלוי בה' ולא בי. כל הלימוד תורה וכל הדברים לא יכולים לעזור לי, רק ה' יכול. אני לא יכול להציל את עצמי, רק ה' יכול.

אם אתה חוטא ועושה זאת מרצונך ולא בצורה אובססיבית וכפייתית, זאת אומרת, אם אתה לא מכור- למד מוסר, אולי זה יציל אותך.
אני חולה, אני מכור, זה אובססיבי וכפייתי אצלי. לכן זה גם לא חטא ואין שום קשר למוסר. גם אם אגיע לדרגה שאני חולה סופני ולומד תורה במקום ללכת לרופא באמונה תמימה- למה שאלמד מוסר? אלמד תורה, גמרא, הלכה. למה מוסר? לא עברתי על שום איסור, לא היה לי חופש בחירה בנושא.
רוב האנשים פה הם כמוני, חולים, לכן ברור שהם לא ממליצים על ספרי המוסר.

עשינו לך מנורה בימי משה. אוי אוי אוי וכבתה...
עשינו לך מנורה בימי שלמה. אוי אוי אוי וכבתה...

מכאן ואילך, אין אנו ממתינים אלא אלא אלא לאורך...

הושיעא יקירי,

הקטע המוזר הוא שישנם דברים שבהחלמה כאבו לי יותר מאשר במחלה. ישנם דברים שלא עשיתי בזמן המחלה ודוקא בהחלמה עשיתי אותם. הענין הוא שכל זמן שהיה לי את הסם שלי, אז יכולתי תמיד לברוח כאשר המצב הגיע לנקודת האל-חזור, אבל בלי הסם שלי אני משתגע ואין לי לאן לברוח.

ובכל זאת אני בהחלמה כי למחלה אני לא יכול לחזור כי אני לא רוצה למות. על הדרך למדתי שהדרך נהיית יפה יותר וקלה יותר ככל שצועדים, ובחסד אלוקים אני יכול לומר מה שכתוב בספר הגדול שהרגעים הכי גרועים שלי כעת לא אחליף עם הרגים הכי טובים מהעבר.

תודה לך הושיעה.
הזדהיתי מאוד עם ההרגשה הזאת. אני מכיר את זה מקרוב.
ומאוד עזר לי לראות שאתה גם עובר את זה.
האמת שלפעמים אני כ״כ מבולבל שאני אפילו לא יודע להגדיר מה עובר עלי.
הגדרת את זה מצוין.

תודה הושיעא. אכן התחברתי עם הרבה דברים כאן. הכאב שבהחלמה. שגרם לי לברוח ממנה. הכאב שבחוץ. שגרם לי לשוב לפה. הפתרון של "עוד שלוק של עונג ואני מסודר" יחד עם זאת: 'אם הכאב שבמחלה גדול מהכאב של ההחלמה, יש סיכוי שתשאר נקי'... ו-כן. גם אצלי. הכאב שבמחלה גדול יותר. ולכן למרות הכאב והקושי, הדחיה וההדחקה, אני פה. ונשאר פה. (אמנם ברחתי לתקופה מסויימת אך שבתי ואקווה להשאר)

נ.ב. מאוד התחברתי למשפט האחרון:
גם אני מתגעגע. למתנת-הנקיון!

שומר את זה

בס"ד


ותודה גם לך הושיעה נא
אהבתי...
מייחל למתנות כאלו או לדומות להן . . .

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה