את השאלה הזאת אני לא שואל, אבל חבר יקר סיפר לי שאמא שלו לא מבינה את כל העיסוק שלו בתכנית של 12 הצעדים והיא נתנה לו ברכה שיתחיל להתעסק באור במקום בחושך וברע כל הזמן. כשהוא סיפר לי את זה צחקנו ביחד מתוך הבנה שאם נעזוב את התכנית אז באמת נתעסק ברע כל הזמן ואילו כאשר אנחנו בתכנית, אנחנו מחוברים לאלוקים וממילא לא מתעסקים ברע.

אבל אחר כך חשבתי על זה ודיברתי עם חבר נוסף על אותו נושא והסתבר שבפן אחר של הדברים יש כאן נושא שכדאי לדבר עליו לעומק, וברשותכם אתחיל מהסוף ואחר כך אחזור לנקודת ההתחלה.

ובכן, בתכנית 12 הצעדים ישנם 11.5 צעדים שלא מדברים בכלל על התאווה! זה דבר מדהים כי הגעתי לתכנית הזאת בגלל מטרה מאוד ספציפית שהיא התמודדות כושלת עם תאווה והתמכרות למין ושמעתי שיש לי 12 צעדים לבצע, אבל רוב מוחלט שלהם (יותר מתשעים וחמישה אחוזים) לא עוסקים בנושא שלשמו התכנסנו כאן.

המשמעות של המידע הזה עבורי היתה מהפכנית כי לפי זה מסתבר שאם אני מגיע לתכנית אני כמעט לא מתעסק עם התאווה ועם הבעיה שלי אלא בעיקר מתעסק בנושאים אחרים, וההשלכות של כל שאר הצעדים על התאווה היא באופן אוטומטי בלי שום צורך לעשות אחר כך השלכות מנושא אחד לנושא אחר.

החצי הראשון של הצעד הראשון אומר "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה", וכאן מסתיים העיסוק שלנו בתאווה. מכאן ואילך אנחנו עוסקים בדברים אחרים לגמרי. במה אנחנו מתמקדים בכל שאר ה-11.5 צעדים? בלחיות חיים רוחניים ולהיות מחוברים לאלוקים כפי שאני מבין אותו. הצעדים הם עקרונות בסיסיים ביותר ביהדות שהיה עליי לקיימם הרבה לפני שהגעתי לתכנית (ולא אכנס כעת לשאלה למה לא עשיתי את זה), והם כוללים חשבון נפש, בקשת מחילה וכפרה בפני מי שפגעתי בו, תפילה לאלוקים באופן קבוע, עזרה לזולת וכן הלאה.

אז נכון שהגעתי לכאן בגלל התאווה, אבל הפיתרון לא טמון בתאווה אלא בכך שאבטח באלוקים ואנקה את ביתי.

ובכל זאת, ישנן פעמים בהם ההשתתפות בקבוצות נותנת תחושה של התבוססות בעבר, ברע ובחושך, כיון שחלק גדול מהשיתופים עוסק בהתמודדות עם התאווה (הוי אומר בחצי הראשון של הצעד הראשון). בנקודה הזאת ניתן לאמר שהבעיה היא בעיקר בקבוצות שרוב החברים בהן הם בתחילת דרכם, אך בקבוצות שיש בהן החלמה חזקה ורוב החברים עסוקים בצעדים המתקדמים יותר, מטבע הדברים השיח הוא אחר והוא עוסק בפגמי אופי, בקשות סליחה, חיבור לאלוקים באמצעות תפילה וכן הלאה.

[אולי כאן המקום לציין שהפורום שלנו ובמידה מסויים גם המייל היומי מיועד בעיקר למתחילים ולכן מטבעו עוסק רבות בחוסר האונים מול התאווה, ולא כל כך בשאר הצעדים, אך גם כאן יתכן שהדברים ישתנו כאשר יותר ויותר חברים יתקדמו אל הצעדים הבאים (מתוך תקווה שלא ישכחו את המקום ממנו הגיעו וישארו איתנו גם כשהם כבר לא צריכים כל כך את הפורום כבעבר)].

שבוע טוב סוד ידידי היקר

גם אני התלבטתי כששמעתי בהתחלה על התוכנית ודרך טיפולה ,
בעבר משפיע (רב) אמר לי שזה לא הדרך ,  וצריך להסיח את הדעת מכל הענין ,לדעתי הוא לא הבין את הרעיון של התוכנית,
אני יודע שדווקא התוכנית מסיחה לי את הדעת מהתאווה , ובלעדיה , הייתי יוצא מהדעת
בהחלמה

שמעתי פעם מחבר ותיק שהדלק לצעדים 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 הוא הצעד הראשון. כי אם אשכח ולא ארגיש שאני יכול למות היום [כך על פי לשונו] לא יהיה לי סיבה להחליט את ההחלטה שנדרשת בצעד 3, לעשות את ניקוי הבית היסודי בצעדים הבאים, ובטח לא לוותר על פגמי האופי בצעדים 6 ו7 ובודאי גם לא לכפר וכו' וכו'.

כך שהעבר הוא לא רק עבר הוא הווה בשביל חבר מחלים.

נשמע הגיוני בעיני, לא כך?

ואגב להתבוסס בעבר הוא לא משפט נכון אצל מכור גם כשהוא נקי 30 שנים, כי זה לעולם לא יהיה עבר בשבילו כי מכור יכול לחזור להשתמש תמיד, כן יש למחלה הזו כוח רב גם על אדם שחווה חיים שפויים נהדרים ומקסימים שאין לו שום סיבה לאבד אותם

פגשתי חבר שעזב את קבוצות הצעדים לתקופה, והוא נפל, ועוד איך.
וזאת למרות שהוא עזב לטובת תוכנית טיפול\אימון אישי וכו'.
ובדיוק באותו יום שהוא חזר לקבוצות, קראנו בספרות שהבסיס להחלמה ולטיפול בעצמנו - למכור - הוא נקיון מתאווה.
כלומר, למרות שרוב הצעדים אינם עוסקים בתאווה אלא בטיפול בסיבות להתמכרות, אין הטיפול אפשרי אלא אם כן עזבנו את דפוס ההתנהגות ששיבשה לנו את החיים, ובכך לאפשר לדרך החדשה לפעול עלינו.
התכונית עוסקת בחיובי, אך אם לא "נזכור מהיכן באנו ולאן איננו רוצים לחזור", (כלשון מחשבת 'דקת הדומייה' בפתיחת מספר מפגשי SA,) לא תהיה לנו סיבה מספקת לעבוד את העבודה החיובית.

מן המיצר קראתי,ממעמקים קראתיך, דהיינו מתוך החושך והרע אז הכי קל לזעוק ולהתחבר.

ועדיין אותי זה מטריד.

כל דבר בתוכנית מיוחס לכך שיש בי רע. הכל נובע מפגמי אופי. נכון שיש רק חצי צעד על התאווה, אבל גם שאר הצעדים עוסקים בכמה אני רע, מלא פגמי אופי, חייב התנצלות לעולם.

אני ממשיך בתוכנית כי היא עובדת, וכי אני מבין שכאשר אני בהחלמה - אני בטוב, ומותר לי לראות בי טוב כשאני עושה פעולות, אבל השאלה בהחלט מטרידה.

קויתי לראות פה התייחסות, ולצערי לא מצאתי...

התפיסה הרווחת בעולם היא, שיש טוב ויש רע. יש אנשים טובים ואנשים רעים. יש בי את הטוב ויש בי את הרע. ומתפקידי להגביר את הטוב על הרע.
ולכן ברור שצריכים או לפחות כדאי להתרכז בטוב. להזין רק אותו. וממילא עולה השאלה למה אנו מתעסקים ברע.

אצלי השיטה הנ"ל לא בדיוק הצליחה. זאת עובדה. הייתי צריך משהו שונה. מצאתי את זה.

השיטה הרוחנית אומרת, אין טוב ורע כשני צדדים עצמאיים. יש רק אלוקים אחד. יחיד ומיוחד. הכל ברצונו. הכל בתוך התכנית.
לי יש רק תפקיד אחד. בחלקיק הבחירה שניתן לי, לא לחסום את האור האלוקי מלהיכנס אלי ולתקן אותי.
החסימה מהאור האלוקי מתבצעת בעצם הנוכחות שלי כיצור עצמאי, שולט, מנהל, עומד על רגלי לבד, זהו האגו. זה מה שדוחק רגלי שכינה.
אם כן תפקיד אחד לי לפי השיטה הרוחנית, רק לא להפריע. לכן אתמקד בכל הדברים שעד היום חסמו ופקקו את האור.
אחרי שאפרד מהקליפה הסובבת אותי, ממילא יתגלה בי אור ה'. ההיפרדות מהקליפה הנ"ל למרבה ההתפתעה היא דווקא על ידי "עשה טוב" ולא על ידי סור מרע.
אנחנו מתמקדים הכמה ה' אוהב אותנו ומאיר בנו את אורו. כמה הוא רחמן. כמה החיים נפלאים. כמה אנו רוצים לחיות....
דווקא מתוך הגישה החיובית שיש לנו תפקיד בחיים אנחנו מנקים את החלונות... כדי שהנוף הנפלא - אור ה' יכנס בהם.
בכוחו ולא בכוחי.

למשתדל בסיעתו ית'.

אני חושב כמוך, שאכן אדם באשר הוא אדם צריך ןמחובתו להרגיש טוב עם עצמו. רע מאד למי שמסתובב עם תחושה רעה עם עצמו.

בהקשר שלי בכל אופן זה בהחלט נכון וצודק, כי אבא אוהב רוצה שילדיו ירגישו טוב, יחשבו על עצמם טוב. ואבא שלי הוא אבא אוהב.

רק, שאם ארגיש טוב עם עצמי רק בגלל שעשיתי טוב, חשבתי טוב, התנהגתי טוב. ו\או בגלל תכונותי הטובות. אמצא את עצמי באותה מידה ומאותה הסיבה מרגיש רע ברגע הבא שאעשה רע, אחשוב רע,התנהגתי רע,ו\או בגלל תכונותי הרעות.

ואבא שלירוצה שארגיש טוב עם עצמי תמיד!

ובשל כך אבא שלי לימד אותי שהוא רוצה שאוהב את עצמי לא בגלל סיבה כזו או אחרת, אוהב את עצמי קצת ממה שהוא אוהב אותי. ועוד יותר אוהב את עצמי כי אני בן יחיד ומיוחד של אבא אחד ומיוחד. גדול ונורא, אוהב בלי סוף וראש.

התחושה הזו לא בהכרח לוגית, היא לא בהכרח הגיונית בעיני בכל רגע, זו תחושה.
התחושה הזו מתרחשת, כשמוקדם לה מתרחשת אצלי תופעה נפשית שנקראת קבלה. קבלה עצמית כפי שאני, איך שאני ומי שאני. על הטוב והרע שבי. רק אז אוכל גם להרגיש טוב בהקשר שלי בלי הקשר של מה עשיתי פעלתי חשבתי וכו'

אבל, קבלה זו תיתכן רק כשמוקדם לה אקבל אותו יתברך לחיי. אקבל את רצונו, אסכים להתפייס איתו, ולהרגיש אהוב ממנו.
למה רק כך? זמני קצר כעת ,ולעת עתה אחשוב שהבהרתי את שבליבי ומנסיוני [בעבר ;)].

ל"בסד ובהשתדלותנו",

אשמח אם תסביר לי איפה יש התייחסות לרע כל הזמן ומאיפה הבנת שאנחנו חייבים התנצלות לכל העולם. ממה שאני יודע, יש לנו קבוצה מיוחדת רק לאסירות תודה (חיובי לחלוטין כמובן) ובפירוש התנצלות במקומות הלא נכונים יכולה לבוא מפגמי אופי אבל לא כחלק מהתכנית.

לבס"ד, אני לא יודע אם להתייחסות שכזו ציפית, אקווה שלא תתאכזב. אותי לימדו שלהיות בהחלמה פירושו לחיות בדיוק  הפוך ממה שכתבת - לאהוב לסלוח, לא להתנצל על כך שאני חי. להפסיק לרצות. כי בשורה התחתונה אני חולה. איני רע.

האמת צריכה להיכתב שבשלבים הראשונים של הצעדה יש יותר משקל לשליליות באשר היא, התחושות משתנות ממכור למכור, אך בגדול כולנו סובלים מחוסר איזון גם בפן הרגשי. עם הזמן זה מתייצב. מנסיון.

למען הסר ספק, האנשים המחלימים שאני מכיר הם חיוביים שמחים שמתמקדים בדברים המקסימים שהבורא נתן להם, הם אסירי תודה  שרואים בעצמם ובסביבתם אור וחיוביות ולא רואים בעצמם או באחרים כל רע.

בהחלמה.

סוד, הפוסט הזה בא לי בזמן הנכון.
בדיוק שיתפתי את אשתי בעובדה כי אני מרגיש שרוב העבודה שלי ביום-יום איננה מול התאוה. אני משתדל להכנע במה שעלול לעורר אותה, ועסוק בשלל פגמי האופי שלי, שמתגלים לי לאיטם...

זה בא לי מהר מדי, חשבתי שזה מגיע בשלבים מאוחרים יותר, אבל זה עוזר לי להפנים שהתכנית הזו משנה את החיים מהקצה לקצה, וכי התאוה היא רק הסימפטום, ואופטלגין לא ממש יעזור למי שסובל מסטרפטקוק...

לסוד ואסירות היקרים.

אינני דובר המשתדל בס"ד. אך ההבנת הנקרא שלי במה שהחבר כתב היתה, כי את תחושתו הסוביקטיבית הוא רשם.

כלומר, לא חשב מאן דהוא כי תכנית ההחלמה דורשת מהמחלים לחשוב רע ולהרגיש רע, להיפך הוא כמו שציינתם.

רק תסכימו שההתעסקות עם פגמי האופי שלי, ראייתם, ההצפה שלהם למודעות, ההתמקדות בהם. מציפה בי תחושות של גועל עצמי חשיבה רעה על עצמי וכו' כן, גם בספרות  האהובה עליכם, מתוארות תחושות אלו בהקשר הזה. "רועי" תיאר את התחושות האלו כפגישה עם מפלצת..

תחושות אלו קיימות הן בתחלית התהליך, אבל רק בהתחלה, כי הריפוי שלהן הוא דוקא באור שאני מאיר אותם ולא בהתעלמות מהן, ויתרה מכך, ההתעלמות מהן לא הקלה עלי, החושך שהם היו בו , לא היה באמת חושך שהסתיר, הוא היה רק חושך מחשיך ומכאיב.

אחשוב כי צדק החבר "כאוב" [ ] כשכתב לעיל, כי מצב נפשי זה, בו תחושותי מושפעות ממה שאני חושב על עצמי כטוב או רע. הוא שורש רע פורה ולענה. חוסר קבלה למי שאני עם כל המכלול שלי הוא בעייתי.

קבלה הוא המפתח לכל בעיותי היום. מוכר?

אחשוב, אולי כי לא חשתם את הדברים שנרשמו, רק בגלל שכבר הארתם כל פינה אפילה וכו' וכבר עברתם לאור. יש כאלו שברגעים הראשוניים שלהם ביציאה מחושך עמוק, האור מכאיב להם בתחילה, ממצמצים הם בבהלה.

אסיים בתפילה לבורא אור וחושך, שיאיר, וינעים לי את האור. לגולל חושך מפני אור שיגלול לי את החושך ועדיף שיישאר גלול..

אני אסביר קצת:

א. המון פעמים חברים שואלים מתי התוכנית נגמרת, מתי הופכים לנורמלים, וקשה להם לשמוע שזו תכנית לכל החיים. אחת הסיבות לדעתי היא שבתוכנית מגדירים שהתאווה היא רעה עבורנו. המשמעות מבחינתנו היא שיש חלק (מרכזי... ) בתוכנו שהוא רע. קשה לאנשים לשמוע את זה.

ב. בתוכנית אנחנו מאירים ומגדירים שכל דבר קשור לפגמי האופי שלנו. זה קשה. עד היום נחשבתי, בעיני העולם וגם בעיני, לאדם פחות או יותר נורמלי. פתאום אני מגלה שאני בעל גאווה, מלא כעסים וטינות (פעם אפילו אמרתי למישהו שנראה לי שאם יש מידה שאין לי בעיה איתה - זה כעס. היום אני מגלה ש:א. היייתי רווק, ההתמודדות האמיתי  עם המידה הזאת מתחילה רק אחרי החתונה, ב. הדחקתי כעסים, ושקעתי באובססיות הרגילות כדי להדחיק), מלא בריחה מעצמי, הסתרה, הדחקה, שקרים, פחדים.

ג. בהמשך התוכנית כתוב שאנחנו צריכים לעשות רשימה של כל האנשים בהם פגענו ולכפר על כך. נשמע לי מפחיד.

עד כאן להיום, אני צריך ללכת למפגש (איזה כיף :D)

נ.ב. זה קושיות על התוכנית, אבל אני צועד, כי אני מבין שרק ככה זה עובד, שה"ידע מעולם לא היה כח עבורנו", רק פעולות, התחלתי לחשוב מהבטן במקום מהשכל. אבל בשכל יש את כל הקושיות האלה.

ההרגשה הקשה היא מההפתעה כמה אני רחוק ממה שחשבתי שאני, חשבתי שאני בסדר וכו' ואני מגלה שאני בכלל לא.
לא שאני רע אבל אני חי את החיים מעוות! וזה מה שמקשה עליי בסך הכל להתנהל בנינוחות.

חבר שלי שהבאתי לו את הספר הלבן, (סקסוהוליסט,) הוא קרא ורצה להתאבד בכלל. הוא עמוק מחשבה, סובל הרבה בחיים, אבל הוא בחיים לא חשב שהוא כזאת מפלצת.
הוא קלט שהעניין הוא שסוף סוף הוא עלה על מה שיעשה לו טוב בחיים: העבודה שלו עם עצמו ברצינות ובכנות.

התכונית לא אומרת שאני רע, אלא נותנת לי לזכור שיש מישהו אחר-ואחד שיכול לנהל לי את החיים יותר טוב, ואני רוצה ללכת אחריו לגמרי.

ולגבי התנצלות, למדתי מהספונסר שלא תמיד מותר להתנצל. זה משמש את פגם הריצוי שלי. כלומר שאני רוצה להיראות הכי טוב בעיני אשתי למשל, ואני לא מוכן לקבל את זה שאני לא כ"כ בסדר תמיד.

בהחלמה

אשיב אחת לשניים - לבס"ד המיוצג ע"י כאוב, ההרחתם פעם צחנה ברחובה של עיר? עת עלה הביוב על גדותיו ומשאית השאיבה טרם סיימה את עבודתה? הסתימה אטמה את הצנרת ברמות שונות... לעיתים מכסה הביוב התרומם במהירות והצחין את כל השכונה, לפעמים הריח לא גלש אל מחוץ לבית...

מה יאמר לטוען כנגד בעל המשאית - תסתלק לנו מהשכונה היפה שלנו... אל תביא לכאן את הריח הנורא הזה... זה מה יש, הספונסר שלי אומר שזו מחלה מסריחה. שנים ספרתי לעצמי סיפורים. בחרתי בנייר צלופן מרשרש והאמנתי למראית העין שיצרתי, רק כשאתבונן במציאות ללא כחל ושרק אוכל להתפתח.

לאף אחד לא בא לקבל כימותרפיה, תופעות הלוואי נוראות. המערכת החיסונית מתחסלת. נאמר למאושפז באונקולוגיה  שיטען "לא ידעתי שאני כל כך חלש"... אהובי, זו המחלה. היא 'יושבת' לך על כל המערכות החיוניות, לבנתיים אתה נזקק לתהליך האינטנסיבי הזה, הוא 'לוקח' איתו גם תאים בריאים..

אתה עוד תתחזק...