בס"ד.
הצעד השלישי בלבל אותי כהוגן. לא הבנתי מה זה 'הלמסור' הזה שדברו עליו, וכשאמרו לי להפסיק לשלוט ולנהל הפכתי לפסיבי לגמרי וגרמתי לצרות רציניות לפחות כמו בזמן השליטה והניהול. הייתי נבוך. הגבול בין השתדלות לניהול היה מטושטש לחלוטין, חסר ביטחון זזתי מטעות אחת לאחרת, תפילות רבות והכוונה עיקבית ועיקשת מספונסר חומל עזרו לי מאוד. במאמר הזה אציג בפניכם את חוסר האונים שלי מול שליטה ואשמה, לשם כך נגדיר אותם קודם. אתפלל לאבאל'ה אוהב שיהיו הדברים לתועלת.
שליטה:
שליטה במובנה הפשוט היא היכולת להתחיל משהו, לכוון להפסיק להמשיך לעצור, לפי הרצון האישי. לשם המחשה נתאר לעצמנו, נהג במכונית, כרצונו, עוצר מתי שמתחשק לו, עליו ניתן לומר בוודאות - שולט הוא במכוניתו. מי שיכול לנהוג אך מאיזו סיבה אינו יכול להתחיל נסיעה או לסיים אותה כפי רצונו, אינו שולט בה. וסביר שהנסיעה תסתיים בתעלת ניקוז או חלילה בתוך עמוד בצידי הכביש...
גודלתי מקטנות על האמונה שהנני מונהג לתוך המציאות על ידי כח עליון, שיש שליט יחידי בבריאה, ברור לי שכלית שכל חוויה של שליטה, לדידי כמכור הינה אשליה. כי אתם מכירים כמוני את הדברים שאינני מסוגל להתחיל. ואת ההתחלות שאין להם המשך... ואני מכיר בסבל הרב מההרגלים הלא נעימים שאינני יכול לעצור. ובכל זאת אני עדיין מנסה לשלוט, כי איני 'שולט' ברצוני לשלוט, רצוני המתחלף הוא זה ששולט בי. בהחלמה למדתי שהצורך באשליית השליטה נובע בגלל חסר מהותי באמונה, פחד מתגבר שתמיד הוליד סידרה נוספת של 'השתדלויות'...
השקעתי בלי סוף אנרגיות בניסיון חסר סיכוי לכיסוי כל האפשרויות של כל סיטואציה, סבירות יותר או פחות, לא מעט פעמים 'התוכניות המוצלחות' שלי לא צלחו, כי היו שסברו שהן מוצלחות פחות משחשבתי, וגם בגלל הסטנדרטים הגבוהים באמת שהצבתי. בכדי שיצאו התיכנונים אל הפועל הפכתי לוליין יצירתי, אלוף האילתורים, הדורש ודוחק באחרים שיתאימו לרעיונותיו, מה שגרם לריחוק בידוד, וניתוק מתמיד מהחברים החברה והחיים. הפכתי לאשם תמידי.
אשמה:
לא נעים לחוש אדם רע, לא מקובל, אנטי חברתי הפועל באופן שאינו תואם אף את עקרונותיו. וכך הרגשתי, הלקיתי את עצמי, שוב פעם דפקת את זה... בנסיון נואל להמלט מהתדמית הנוראה הזו, פצחתי במסע תירוצים והצדקות פנימיות. מה שהוביל להתנהגות קיצונית – מצד אחד נמנעתי ממגע עם מה שיצר אצלי את התחושות הנ"ל. (רוב מי שהיה איתי בקשר) התוצאה היתה כמובן עוד בידוד ובידול. מחול השדים לא נפסק, אז ניסיתי לשנות כיוון, הגברתי מאמץ, מעבר לסביר, 'ויתרתי על עקרונות', דרשתי מעצמי, דחקתי גם את הסובבים אותי, מה שהחזיר והגביר שוב את החיכוך עם הקרובים אלי ואת חוסר שביעות הרצון העצמית שלי, הייתי חייב לברוח מההרגשה הזו.
לקח לי זמן ללמוד שזה לא תקין, שההתנהלות שגויה מהבסיס, הרי לימדוני מנערות להתעסק 'בחשבון הנפש', האסימון שהאשמה הזו רעילה, נפל לי רק בהחלמה, שמתי לב, שהיא כובלת אותי לעבר – מתייחסת לכמה הייתי "לא בסדר", לאיך פישלתי ואיך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק... הבנתי שהטחת אשמה על עצמי או על אחרים אני מתנער מאחריות, מנסה להיפטר ממנה, זהו חוסר יכולת להתמודד עם הכאב שנגרם לזולת, פתאום הכל נהיה מאוד ברור, זה לא חשבון נפש מועיל, זו הלקאה עצמית על פעולות שנעשו וכבר לא ישתנו. צורת החשיבה הזו רק מקטינה אותי, מפחיתה מערכי, מזלזלת ביכולותי, מותירה אותי מרוקן ונטול אנרגיות, ובעיקר מבולבל ונבוך. מה שאעשה, לא יהיה בסדר.
מבוכה:
לנהל ולשלוט איני מסוגל, להתחבר נכון, איני יודע, מה נשאר? 'לקחת אחריות' יופי, אני אשם. ולא בפעם הראשונה... מה הלאה? אז הודיתי בחוסר אונים מול הרגשות שלי. (1) ממש אוי לי מיוצרי אוי מיצרי, אפילו שב ואל תעשה איני יכול... פניתי לעזרה (2) ושאלתי איך אפשר להתקדם? אמרו לי שאני צריך להחליט 'למסור' (3) שאלתי מה זה 'למסור'. דיברו איתי סינית – עליך ללמוד לחיות מבלי לנהל, תלמד 'לשגות נכון', לקבל טעויות, לומר לא להלקאה עצמית.
הסבירו לי שההלקאה הזו משרתת את הצד החולה שלי, זהו עונש לעצמי על הטעות שעשיתי. וזה שגוי פעמיים, 1. כי אח"כ עלול להגיע לי גם 'פיצוי'... 2. זו למעשה רק אשליה של לקיחת אחריות שמונעת ממני להתקדם. זהו מנגנון תת הכרתי מתוחכם המאפשר לי להימנע מלקחת אחריות: טעיתי - אני מלקה את עצמי - אל תצפו ממני, עכשיו 'מותר' לי להימנע מלפעול... אל תבקשו ממני כלום. חוסר אחריות מוחלט.
במאמר הבא ננסה להגדיר בס"ד אחריות אמיתית מהי.
בהחלמה.
