יש משהו לא הגיוני בתפילת השלווה. אני לא מדבר על זה שבעבר לא ידעתי בכלל מה זה שלווה (שלא לדבר על זה שלא חיפשתי שלווה ולא ידעתי שזה מה שחסר לי), אלא על כך שכאשר אני מבין שהדבר החשוב הוא שלווה, אז נראה שהסדר בתפילה עצמה הוא לא הגיוני.
אלי,
תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם
ואת התבונה להבין בין השניים.
ממה שאני יודע, אני קודם כל מנסה לשנות את הדברים, וכאשר אני נתקל בקיר ולא מצליח יותר - שם אני מבקש שלווה לקבל את הדברים כפי שהם (וכמובן שאני צריך הרבה תבונה מאלוקים כדי להבחין מתי נתקעתי כבר בקיר ומתי אני יכול עדיין להמשיך לנסות לשנות את הדברים). אבל בתפילה הסדר הוא הפוך: קודם כל אני מבקש שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ורק אז אני מבקש אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם. על מה אני מבקש שלווה אם עדיין לא ניסיתי בכלל לשנות שום דבר?
עבורי יש כאן מסר מאוד חזק. השלווה היא לא ברירת מחדל, שכאשר ניסיתי הכל ולא הצלחתי, אז בלית ברירה אני מבקש שלווה, אלא שזה המצב הרצוי מלכתחילה שהדבר הכי חשוב אותו אני מבקש הוא שלווה. ורק אחרי שקיבלתי שלווה - אנ צריך לנסות לשנות את הדברים שביכולתי לשנות. אם אין לי שלווה - לא יעזור לי כלום, גם לא אם אקבל אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם, כי אשאר חסר שלווה והכל יילך לאבדון.
אם הסדר היה הפוך, ייתכן שבסופו של תהליך הייתי מקבל שלווה, אבל התהליך היה כל כך כואב שלא בטוח שהייתי שורד אותו פעם אחר פעם. אקח כדוגמא יום מעצבן במשרד עם כל מיני דברים שלא מסתדרים כפי שתכננתי. יש לי שתי ברירות: א. לנסות את כל מה שאני יכול, להשתגע ולעשות שמיניות באוויר, ובסוף - כל מה שלא הצלחתי - לבקש שלווה לקבל. ב. לבקש שלווה מראש עבור כל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ואז מתוך השלמה שישנם דברים שאין ביכולתי לשנותם, לבקש אומץ לשנות דברים שביכולתי לשנותם ולגשת למשימה רגוע, כיון שכבר קיבלתי שלווה מראש עבור התוצאה.
לכן, את תפילת השלווה אני משתדל לומר לא כאשר המצב כבר יוצא משליטה, כי אז היא תהיה חכמה שלאחר מעשה, אלא כאשר העננים הראשונים של הסערה המתקרבת נראים הרחק בקו האופק, זה הזמן להתפלל את תפילת השלווה.
האמת היא שכאשר אני חושב על זה, יש עוד דבר מוזר בתפילת השלווה. למה זה נקרא תפילת השלווה ולא תפילת האומץ או התבונה? הרי השלווה היא שליש בדיוק מהדברים שאנחנו מבקשים... מסתבר שהתשובה היא פשוטה.
