לאט לאט אני מגלה שזה לא רק נגד התאווה. עוד כל כך הרבה תחומים.

יש לי עבודה כל יום מ-8:30 עד 9:00 בבוקר. ברור שהדבר הנכון הוא להתפלל לפני העבודה. אבל בפועל, אני התרגלתי לקום מאוחר, כשאני כבר חייב כדי לא לאחר, לומר קריאת שמע בדרך (כדי לא להפסיד את הזמן) ולהתפלל אחר כך.

שמתי לב שאפילו אם יוצא לי לפעמים לקום מוקדם - אני מוצא את עצמי מורח את הזמן בבית והולך לעבודה שנייה לפני הזמן, וכרגיל שוב מתפלל אחריה.

אפילו התירוצים שלי נשמעו לי מוכרים מהתאווה. "זה גדול עלי", "אני לא מסוגל" ועוד ועוד דיבורי מחלה.

שוב מצאתי את עצמי ב"בטחון סוטה בכאב מוכר".

יש כאלה שאת כל הבעיות שלהם הם מצליחים לקשר לתאווה, אני לא רואה את זה פה. אבל אני רואה שזו אותו סוג אובססיה, ונראה לי שאפשר לטפל באותם הכלים. לראות את חוסר האונים שלי, להכנע, לזכור ש"רגשות הן לא עובדות", לעשות פעולות.

אבל פתאום הרגשתי שבאמת אבדתי שליטה בחיים שלי. כמו שיכור מין, שמי שלא שיכור לא מבין את חוסר ההיגיון הזה, גם אני בעצמי לא מבין את חוסר ההיגיון שלי. אני מגלה שאני נוטה דווקא להצמד לדברים שאני לא שמח שהם ככה. הייתי מעדיף חיים מסודרים. אבל אני איבדתי שליטה על חיי. אני מכור לדחף המיידי של ההנאה כביכול של לישון או סתם לנוח בבוקר במקום ללכת להתפלל, מה שהיה הרבה יותר משמח אותי, וגם מתחיל לי את היום מסודר ונותן לי בוקר.

עכשיו הגיע הזמן לצעד שתיים...