כל מי שנמצא בתכנית מספיק זמן יודע שלב התכנית (לפחות לב אחד כי יש עוד כמה חלקים שמכונים "לב התכנית") הוא העיסוק בפגמי האופי. לצורך כך נדרשו לא פחות מארבעה צעדים (רביעי, חמישי, שישי ושביעי) העוסקים במציאת פגמי האופי, הווידוי עליהם, המוכנות לוותר עליהם ולבסוף הפניה אל אלוקים בבקשה שיעזור לנו להיפרד מאותם פגמים שגורמים לנו את הצורך בבריחה - מה שלמעשה מוביל אל ההתמכרות הפעילה.
אבל האם העיסוק המוגבר באותם פגמי אופי אינו בעייתי לכשעצמו? הרי אלוקים ברא אותנו בצלמו כדמותו, ולמרות מחלת ההתמכרות שלי המהות שלי היא טובה בהחלט (שלא לדבר על כך שגם ההתמכרות עצמה היא לטובה ואמורה להביא אותי להתקרבות אל אלוקים). חשוב לי לכתוב את זה פעם נוספת כי לפעמים מרוב שנים של כשלון במאבק מול איתני התאווה, כבר שכחתי מי אני באמת. ובכן, כל אחד מאיתנו הוא אדם טוב בטבעו, והנסיון להפסיק את ההתמכרות מראה בבירור על מעלות נוספות בכך שמפריע לנו כל כך הפעולות הכפייתיות האלו. (לא אכנס כעת לעומק של החיפוש אחר האלוקים שנמצא בבסיסה של כל התמכרות, אבל גם זה נושא חשוב בפני עצמו).
ובכל זאת, אין לנו ברירה אלא להתעסק עם הפגמי אופי. והרבה. וכאן יש לנו שתי דרכים לעשות את זה. דרך אחת היא על ידי בית החולים והדרך השניה על ידי המרכז הרפואי. זה נשמע אותו דבר, וזה גם נשמע שני דברים שונים.
מסתבר שהרבה תלוי בדרך בה אנחנו רוצים לראות את הדברים ובאופן בו אנחנו תופסים את עצמו. כל אחד בישראל שם לב למהפכה בשמות של בתי החולים. עד לפני מספר שנים כולם היו סתם "בתי חולים" או "קופות חולים", אבל לאחרונה יותר ויותר הופכים להיות "מרכזים רפואיים" ואפילו "שירותי בריאות" ושמות נוספים מדליקים כאלו. אפשר לפתור את זה בתור קמפיין למשוך לקוחות אבל זה לא נכון. בפועל, למרות שגם בבתי חולים וגם במרכזי הבריאות עושים את אותו הדבר, אבל הגישה שלנו אל הדברים יכולה להיות מכרעת בתהליך הריפוי. כאשר אדם מתאשפז בבית חולים, הוא מיד יודע שהוא חולה, ואילו תהליך הריפוי לא נרמז אפילו. לעומת זאת במרכז רפואי הדגש הוא על כך שהוא הולך להתרפא.
נכון, גם כאן וגם כאן יש חולים. גם כאן וגם כאן יש רופאים. אבל הגישה של הנכנס בשערי בית החולים, שונה לגמרי מהגישה של הנכנס בשערי המרכז הרפואי. ובפועל רואים שזה משנה עד לפרטים, כולל העיצוב, הריח והמון דברים אחרים. ככל שההנהלה רואה את עצמה יותר כ"מרכז רפואי" כך היא תנסה יותר לשוות למקום מראה ואווירה של מרכז רפואי ולהרחיק אותו מהמראה המדכא והידוע של בית חולים.
אפשר להמשיך הלאה אבל הנקודה ברורה. אין ברירה, אני חייב לטפל בפגמי האופי שלי אם אני רוצה להחלים, אבל הגישה שלי לפעולה הזאת היא שתעשה את ההבדל. אם אני חושב שאני אדם רע, אזי התהליך של הצעדים האלו יכול להיות כואב קשה, כי בו אני מגלה עוד פגמי אופי שאותם אני סוחב על גבי. לעומת זאת אם אני מבין שאני אדם טוב הסובל מפגמי אופי מסויימים (כמו כל אדם בכל מצב, אלא אם כן הוא שוכב בקבר), אז אני יכול לקחת את זה בתור תהליך ריפוי חשוב שיעשה אותי אדם טוב יותר לי, לאלוקים ולכל הסובבים אותי.
