צעד 3 ב12 הצעדים מציע לי
להחליט למסור את רצונותי וחיי להשגחת אלוקים.
בחוויה שלי, קל היה לי להבין ולדעת מה הצעד הזה מציע לי בהקשר של כל תחום בחיי היום יום שלי.
כי כשאני מרפה מהרצון לשלוט בחיי, אני יכול לקבל הקלה מתחושות של תסכול פחדים וכדומה שבאים כתוצאה ישירה מהדחף לשלוט במציאות של חיי ומהמחשבה שאני יכול לשנות.
אבל כשאני מתאווה, הרצון שלי בתאוה לא קשור לרצון שלי לשלוט הוא לא נוגע לחשיבה שיש לי יכולת לשנות. התאוה קיימת בי כי היא קיימת איך במצב כזה אוכל לבצע את צעד 3? איך אם אסכים שהוא ינהל את חיי אקבל שחרור וכוח מול תאוה?
נכון, ישנם מצבים רבים שהתאוה באה כתוצאה מטינות פחדים וכדומה, ובמצבים כאלו אם אבצע את צעד 3 והלאה, לא אצטרך להתאוות. אבל מה קורה כשהתאוה היא לא כתוצאה מטינות ולא מפחדים וכדומה? היא הופיעה כי היא הופיעה. וישנם כאלו מצבים. גם אם לא תסכימו עם ההנחה האחרונה, הרי שודאי תסכימו שיכול להיות שכשאראה מושא תאוה אתאוה גם אם הבית הפנימי שלי נקי לכאורה. ולאלו שלא מסכימים גם עם ההנחה האחרונה הזו, אוכל לשאול אחרת, איך אצליח לקבל שחרור וכוח כשהבית שלי מלוכלך כי לא הספקתי לנקות אותו כי רק לפני יום הגעתי לשמור עיניך ולא הספקתי לנקות את הבית בצעדים 4 והלאה. ומה אז? אין לצעד 3 מה להציע לי? אז איך אוכל להיות מפוכח אם הפתרון היחיד [המוכר] שלי הוא 12 הצעדים?
השאלות הללו הם לא שאלות של הבנה איך ולמה, אלא שאלות של כיצד? איך ומה אני צריך לעשות בצעד 3?
אציע כאן 2 גישות למצוא דרך להתמודד מול תאוה כשבעצם הם שתי אפשרויות לחוות ולבצע את הצעד ה3.
אם ארצה לקמט את הרעיונות השונים למלה אחת לכל גישה, אוכל לאמר, שהגישה ה 1] מציעה דרך התמודדות שהיא
כניעה והגישה ה 2]מציעה דרך התמודדות שהוא
ויתור כן, אני יודע שמשתמשים במילים הללו כמילים נרדפות בספר הלבן ובתכנית בכלל, אבל אני חושב שהמושגים הם שונים על אף שהם שווים בנקודת בסיס אחת.
גישה 1] כניעה
אסביר כבר את המושג, רק שאקדים רק נקודה בסיסית שאני חושב אותה כנכונה.
אובססיה מהותה היא התעסקות נמשכת ברצון או מחשבה שוב ושוב. הרצון הראשוני יכול להתפתח בצורה אובססיבית רק בתנאי אחד. והוא, שהרצון שיש בי הוא רצון בר מימוש. לדוגמא אני יכול לרצות להיות עם "מיס עולם" אבל הרצון הזה לא יהיה אצלי אובססיבי. כי "מיס עולם" לא תהיה איתי כנראה בגלגול הנוכחי [
]. אובססיה יכולה להיות ביחס לרצון שהוא אפשרי, או שאני לא מקבל אותו כלא אפשרי. רצון ביחס למשהו שהוא לא אפשרי או שלפחות קיבלתי אותו כלא אפשרי לא תהיה לאובססיה יכולת להתפתח.
הבעיה מתחילה שהרצון והדחף מקבל מקום אצלי כאפשרי, או באופן אחר אני לא מקבל אותו כלא אפשרי. במקרה של אותה "מיס עולם" ברור לי לחלוטין שהיא יכולה להיות איתי רק בפנטזיה היא לא אופציה שתתממש אי פעם, אני לא צריך לקבל אותו כלא אפשרי הוא פשוט כך.
אבל לעומת זאת כשהרצון הוא בר מימוש טכני, רק שהוא לא בר מימוש בשבילי, בגלל תוצאותיו. כאן הרצון יכול להתפתח אצלי לאובססיה אם אשאיר לו מקום אצלי או אם לא אקבל שהוא לא אפשרי.
לדוגמא, אדם [נורמטיבי] שיש לו אלרגיה חריפה למוצרי חלב, ברמה של סיכון חיים. כשהוא פוגש גלידה חלבית טעימה ומושכת הוא נורא ירצה לאכול וללקק משם, אבל הוא יודע שזה מסוכן בשבילו, ברור לו שהוא לא יכול כי הוא יכול למות ברגע שהוא ייקח את מנת הגלידה הזו. במצב כזה יש לו 2 אפשרויות 1] לקבל את העובדה שהוא לא יכול ולהמשיך הלאה 2] להמשיך לרצות, לא לקבל את העובדה המרה שהוא אלרגי ולהתייסר מכך שהוא לא יכול. אם הוא יבחר באופציה ה2] הוא כמובן דן את עצמו לחיי סבל כי הוא ממשיך לסבול מרצון חזק שלא ממומש שזה בהחלט משהו שכככל שהוא ימשיך לחוות אותו הוא קשה מנשוא.
אבל אם הוא יסכים לקבל שזו לא אופציה הוא ישתחרר מהרצון שהיה בו לפני רגע. כי הרצון הראשוני לא יתפתח ויגדל, לא ייסר אותו שוב ושוב, ככל שהרצון לא יגדל הקושי מולו יקטן.
אדם נורמטיבי יבחר בדרך כלל באופציה ה1] לעומת זאת אדם אובססיבי ייתכן שימשיך לרצות עוד ועוד, כי הרצון שלו ישוב שוב ושוב. אבל גם הוא, אם יתאמת אצלו ברמה העמוקה ביותר שזו לא אופציה. או לחילופין אם הוא יסכים לקבל את הרעיון ולא להתנגד לו, שזו לא אופציה בשבילו. אזי שגם הוא לא יסבול אובססיה בהקשר הזה. כי אין לה לאובססיה מקום לגדול ולהתפתח.
ומהמשל נעבור לנמשל, אם היתה בי יראת שמים של משה רבינו סביר להניח שנשים לא היו אופציה בשבילי בדיוק כמו אותה "מיס עולם" לא אופציה בשבילי היום. אבל אני לא משה רבינו וגם לא קרוב לשם, היראת שמים שהיתה בי השאירה לי את התאוה כאופציה קיימת שאני מתנגד לה ואני נלחם בה, אבל היא קיימת. וכאן נכשלתי.
אוכל להגיע לתוצאה זו בקיומם של 2 תנאים ה1] הסכמה בהכרה לכך שתאווה בשבילי לא אפשרית, תאווה בשבילי - מוות וקבלה של הרעיון שתאווה היא לא אופציה.' ובדיוק כמו האלרגי לחלב שבשביל שלא יסבול צריך להסכים לקבל לא להתנגד לרעיון שגלידה זה משהו שהוא לא מלקק. כך המכור צריך להסכים לקבל לא להתנגד לרעיון שתאוה זה לא משהו שהוא..
ה2] הקבלה צריכה להכיל הסכמה וקבלה לקושי שיש בויתור, הקושי שיש בתאוה שלא מתממשת. הקושי שיש בלחוש תחושת אובדן בוויתור. קבלה לכך שיש בי רצון בוער, דוחף וכפייתי. ואני לא פועל! קבלה למצב האבסורדי בחוויה שלי. כי בחוויה שלי זה הדבר שאני הכי רוצה בעולם, וזה מה שגם תמיד קרה, מה שמוכיח לי כאינו אפשרי ומאידך להסכים לא לפעול. כי רק כך אני מאפשר לעצמי לא לאפשר מקום לתאווה להתפתח לאובססיה. כשיש בי מסוגלות וכוח לקבל את הקבלה הזו האובססיה עוזבת.
זה מה שאכנה ככניעה בדיוק כמו חייל שנכנע ולא נלחם, לא נלחם בכך שאני לא יכול עם תאווה מחד, ולא יכול להתנגד לתאווה מאידך.
בגישה הזו, הרי שההחלטה [צעד 3] שלא להתאוות בהקשר הזה הוא להסכים ולקבל שלא לפעול. בלי לתת לאלוקים משמעות של מרכיב בהחלטה הזו. אלוקים נכנס לתמונה רק בהקשר של הכוח לעמוד בהחלטה הזו, בהקשר של הכוח לסבול את התחושות הללו. אלוקים הוא מקור הכוח ואליו אתפלל וממנו אבקש.
הגישה ה2]
וויתור
ויתור במהותו הוא פעולה של לתת, למסור, היא יכולה להיות ממקום אצילי, והיא יכולה להיות ממקום של חוסר ברירה. כך או כך ויתור
במהותו הוא עשייה רוחנית. החלטה מנטאלית, לתת, לוותר, כשאני מוותר על רצונותי לאלוקים אני מסכים לייתר את הרצונות שלי ולקבל את רצונו ממני, אני בלי רצונות.
הסיבה שאני מוותר היא לא כי אני צדיק גדול אלא כי אין לי ברירה, כי אני לא רוצה למות. אבל אני עושה פעולה אחרת לחלוטין ממה שתיארתי במה שכיניתי אותו ככניעה.
בכניעה הויתור לא מגיע כתוצאה מהחלטה אלא כתוצאה מהסכמה. ויתור הוא תוצאה של החלטה.
אביא דוגמא מהחוויה אישית שלי. זה היה לפני מספר חודשים, הייתי נקי אולי יום במקרה הטוב. ואז, אני מקבל פון ממושא תאוה שהתאויתי.. ברמות הקשות ביותר, אפשר אפילו לאמר שזו היה מושא התאוה היחיד בחיי שהתאויתי .. כפי שהתאויתי.
היה לי קשה וקשה מאד, לא היה לי גם תקופת מפוכחות להפסיד, לא היה לי כלום זה היה הכל בשבילי באותו הזמן.
אבל ההחלטה שהיתה לי מוקדם יותר שלא להתאוות, הסיקה לי מסקנא שאין לי ברירה אלא לוותר... ההכרה בכך גרמה לי פיזית לרדת על ארבע ולבכות בדמעות לאלוקים ולאמר לו משהו בסגנון הזה, אין לי סיבה מספיקה כרגע לא להתאוות אל... אבל אני מסכים לוותר על החוויה [המפוקפקת] הזו
בשבילך, בשביל לעשות את רצונך,
אני מוותר - לך ובשבילך.. קח את זה כמתנה קטנה מאיש קטן כמוני.
קמתי מהרצפה בוכה ומאושר,
התאוה עזבה אותי באותו הרגע, עזיבה פתאומית ומהירה.
הויתור קיבל משמעות של ויתור אליו, ויתור בשבילו ויתור כדי לעשות את רצונו. ויתור ל..
ביטאתי את הויתור כויתור שחוויתי באותן הזמן. אבל זה לא תורף הרעיון. הרעיון שהויתור צריך להיות ויתור ל..ויתור בשביל.. "למסור"
רק שגם בויתור כמו בכניעה צריך להיות בי נכונות לקבל את כל מה שתיארתי מקודם לסבול את הרצון וכו' ו.. לוותר עליו לאלוקים.
ההבדל הוא אם כך אחד
הכניעה במובן הזה הוא רק כמקור כוח להחלטה לותר והויתור עצמו הוא החוויה שתשחרר אותי מהאובססיה. בשונה מהגישה הקודמת שאומרת,
הכניעה היא מה שתשחרר אותי מהאובססיה ומקור הכוח לכניעה זו היא אלוקים.
אם ארצה לחדד את הדברים עוד, אומר כי יש אפשרות להבין את צעד 1 כהבנה והסכמה לכך שאני לא יכול מול תאוה ובמילים אחרות אני לא יכול שלא להתאוות, מה שמכריח אותי
למצוא כוח אחר שיש לו כוח שלי אין. = צעד 3 והוא רק פניה לקבל כוח.
יש אפשרות להבין את צעד 1 כהבנה והסכמה לכך שאני לא יכול עם תאווה.. במילים אחרות אני לא יכול להתאוות, מה שדוחף ונותן לי כוח לוותר לאלוקים, ביודעי ש
כשאוותר לא אצטרך כוח מול תאוה.
אני אישית מעדיף לחשוב על כניעה כמקור הכוח להחליט לוותר. בצעד 3 לוותר.. .
כי אני אכן חושב שבצעד 3 יש בה תנועה רוחנית והיא ההחלטה לותר ולמסור תנועה שהתהוותה מכניעה שיש בצעד 1.
ואם תרשו לי לחייך ולסיים בפלפול, אכתוב כך, הרי כידוע יש סתירה בדברי המחבר דכתב בספרו שנים עשר ושתים עשרה דצעד ג' בעינן פעולה. והא לכאורה סתר משנתו בפנים. דכתב בצעד הג' "החלטנו" ודייקו מזה באחרונים החלטה דוקא. היינו דבצעד זה לכאורה אין בו מעשה. ואם כן איך כתב דצעד זה יש בו פעולה? והנראה דלפי דברינו לעיל אתי שפיר. דבאמת צדקו האחרונים דצעד הג' 'לא בעי אלא החלטה. אלא דזה גופא החשיבו המחבר כפעולה. הא כיצד? ועל כרחך דביאור העניין הוא כי הצעד הג' בעי החלטה שיש בתורפה ויתור. וויתור הוא אינו ככניעה דהוא רק קבלת הדברים, אלא כנתינה חשיבא. ושפיר קראו המחבר כפעולה, פעולה במימד הרוחני של המושג.
תודה ענקית לחבר שבזכותו ובעזרת ליבו הרחב הואר לי את מה שהיה עמום בשבילי.