אז ככה. נכנסתי לאוטו. נסעתי שעה ומשהו. עמדתי בפקקים, הסתכנתי ועקפתי פקק מהשוליים. חניתי במקום אסור, הגעתי באיחור לקבוצה, ישבתי עם כולם, טחנתי חטיפים לא בריאים.
ואז, כשהגיע התור שלי לשתף, נשאתי הרצאה מלומדת על העניין המדובר. רק אחרי שסיימתי הבנתי את גודל ההחמצה. במקום לדבר מהמקום הכואב שלי, במקום לחשוף משהו שזקוק לחשיפה, בחרתי להראות כמה אני חכם ומעניין.
זה פשוט בזבוז להתאמץ כל כך הרבה רק כדי שאחרים ייווכחו שוב בחכמות ששופעות מתוך הפה שלי. אני צריך לזכור שכשמגיע תורי לדבר אני צריך לחפש את מה שהכי פחות בא לי להגיד באותו רגע. אני צריך למצוא איזה רגש רוחש בי באותו זמן ולהוציא אותו החוצה. בדרך כלל זה יהיה רגש שלילי - פחד, טינה, ייאוש, ולפעמים זה יהיה רגש חיובי - אסירות תודה, תקווה, שחרור. אבל רק ככה אני יכול להחלים. רק בזה שאפסיק לתת לרגשות האלה להיות כלואים בי, ואאפשר להם לצאת לאוויר העולם. כל רגש קשה שלא ייצא בדרך מבוקרת, עלול לצאת בדרך השלילית המוכרת לנו, ולשם אני לא רוצה לחזור.
הבעיה שקשה לי לזכור. האינסטינקט המיידי שלי הוא לקבור, לעטוף, לסנן. בבקשה ה' תעזור לי לנהוג נגד הטבע שלי, ולא להמיר החלמה בהתחכמות. לשתף ולא לדווח, ובטח לא להרצות.
תודה רבה ה' שלפחות עכשיו אני מבין את זה. תודה רבה ה' שנתת לי אפשרות לכתוב את זה.

תודה דוק
הכנות והמודעות יובילוך למקום הנכון
בהצלחה
מוטי

תודה דוקטור על השיתוף הכנה.
פעם אחרי מסע השתלחות בעצמי, (אני קריקטורה - שמת לב למילה אני?), הספונסר שלי אמר לי: "קבל את עצמך"! עם המעלות ועם החסרונות.
בינינו, הייתי שם. לא היית כזה פראייר. זה לא היה כולו שקר.
אמנם אתה דורש מעצמך שלומות בכניעה!!! ואולי השיתוף שלך לא היה כניעה מושלמת, לטענתך.
אבל מכאן ועד פראייר, נראה לי רחוק.
למד על עצמך זכות. קח את נקודות הטוב שבכל דבר בך ובמעשיך.
וכן, כדאי לפעמים לעצור לביקורת בונה וחשבון הנפש וגילוי המניעים הכי עמוקים...
לא אקבל אז זה שאתה "איזה פראייר אתה".
אוהב ומעריך.
הושיעה