יש לי פגמי אופי רבים, כמו לכל אדם, אך בגלל שאני מכור הם קיבלו נפח, עוצמה רבה וגדולה יותר מאשר אצל כל נורמטיבי.. לימדו אותי שחשוב 'למפות' אותם, לדעת מתוך מה אני פועל ברגע נתון. ולא רק אלו הם, לנסות ולשקול את המכריעים שבהם. הסיבה פשוטה, ברגע שאדע מהו המניע. אוכל לנקוט בפעולה יותר מתאימה.

קחו דוגמא פשוטה, אני מוטרד מהחלטה שאני אמור לקבל בעבודה. יש לכם מושג כמה ומה מבין פגמי האופי שלי פעילים אצלי מאותו רגע? שימו לב – קודם כל פחד, מכישלון, מאחריות, מה שמוביל אותי לא פעם לחוסר כנות, כי אני מפחד לומר הכל, שליטה כי אני מנסה לשלוט בתגובות של המעסיק העמיתים לעבודה.. ואז אני מוצא את עצמי עסוק בחישוב כל האפשרויות האפשריות. מה שמצביע על חסר באמונה, מושלמות, פרפקציוניזם. ואז אני הופך לקצר רוח. חסר בסבלנות שמטריף לי את הדעת ומכניס אותי להילוך גבוה. 

כל אלו הם הפרומו למה שבאמת מניע אותי. לאינסטינקט הראשוני שלי  – מה הרווח שלי, מה אני מקבל פה - צורת החיים הזו השתרשה בי מילדות. בשפה של התוכנית – חיפוש תועלת עצמית. אשפר לכתוב על זה המון. ובל"נ ארחיב בהזמנות, כרגע ברצוני להתמקד בפגם כואב במיוחד שהציק לי רבות במהלך ההחלמה.

בחוסר סבלנות.

איני מכוון לחוסר סיפוק, זה מה שנמצא לגמרי בידיים של ההוא למעלה, כל שיש בידי הוא לבקש להתפלל להתחנן שאחוש סיפוק. אני כותב על חוסר סבלנות, על קוצים שלא נותנים לשבת.. שגורמים לי להלקות את עצמי, לזלזל בעבודה האמיתית שאני עושה. להתבונן בעין ביקורתית בהשתדלות נכונה, ולא פעם להחליף דעה, לשנות סיגנון סתם ולמעשה לטעות הרבה יותר.

'שלום בית' עם הסובבים אותי, מתחיל בביתי פנימה. אם לא אכבד את עצמי לא אכבד את זולתי. למה היה לי חשוב לכתוב על זה עכשיו? כי ראיתי ניצנים של זה בפורום, למרות התקדמות יפה יש כאן חברים שמחטיפים לעצמם חופשי. שמורידים לעצם כאפות על לא עוול בכפם, שוכחים (כמוני) שזה תהליך, שלוקח זמן לתרגל אותו. מה היינו אומרים על חקלאי ששותל זרעי חיטה בשדהו, והולך וחופר אותם החוצה כל יום לראות כמה מהר הם גדלים...

מרגע 'שנשתלתי' בתוכנית, הפסקתי את האובססיה הראשית והתחלתי לצעוד בדרך לחיבור עם כח עליון, פיתחתי אובססיה אחרת, כמה אני מצליח ומוצלח בהתקדמות שלי. כל אובססיה הרסנית, גם זו. התוכנית שלנו חותרת לאיזונים, והדבר הכי מאוזן שיכלו לומר לי כשהייתי אובססיבי להצלחתי בתוכנית הוא שזה ת-ה-ל-י-ך.

ויש מה לעשות כאן, זו לא גזירה ממרום, בכל פעם שאני מתחיל לייסר את עצמי על כך שפעלתי מתוך פגם, כשאני חסר סבלנות כלפי המקום בו אני נמצא, כלפי ביתי פנימה כדאי לי להביט במקום ממנו באתי, לזכור שמדובר כאן על תהליך של התפתחות. שום דבר לא קורה ביום. והדבר הנכון לי, הוא לאפשר לעצמי את מלוא הזמן להתפתח, בגדילה קטנה יומיומית...

שנגדל, נתפתח. בהחלמה.

איזה יופי של פוסט. כעת תורי לכתוב על כך שזאת תכנית להתקדמות אבל לא לשלימות.

תודה,
זה כלול בתפילה על קבלת השלווה בדברים שאיני יכול לשנותם, לא?

הזכרתם לי את הבדיחה על הבחור שהתחיל ללמוד בנוברדהוק, ושמע שכל הוותיקים אומרים על עצמם בקול "אני אפס" "אני לא כלום" "אני עפר ואפר". אז אחרי כמה שבועות גם הוא התחיל לקרוא בקול "אני אפס!" שמע אותו אחד המבוגרים ואמר "למה מי אתה שתגיד שאתה אפס? אתה יודע כמה שנים עבדתי על זה?"...
ולא, אין פה שום עקיצה. סתם בדיחה משעשעת.

סוד יקר, אפשר לכתוב על זה ללא סוף, הציפיות שלי מעצמי גורמות לי לשכוח מי אני.. יש לזה המון זוויות. ולחסרונים, אחריהבקשה לשלווה ישנה תחינה לאומץ.. זו הפעולה המבשרת על שינוי..

תודה לך דוק', הצחקת..

אסירות,
האומץ הוא על הנעת התהליך, אבל השלווה היא על הזמן שזה לוקח. לזאת כוונתי.

אכן, הרעיון הוא להיות כל הזמן בתוך תהליך, בדגש על כיוון חיובי, לעלות, יש גם תהליכים נוראיים, של התפוררות..

אסירות
כתבת 'יש גם תהליכים נוראיים, של התפוררות...'
התכוונת לתהליכים בתוך העליה?
אם כן אשמח שתרחיב בענין
תודה

כן, לצערי הגדול מי שרק התעסק עם 'המודעות' ופתאום גילה בפני איזו שוקת שבורה הוא עומד ונשבר עוד יותר, בחוסר היכולת שלו להתמודד עם המציאות לא פעם הוא מגביר את ההכרח לצרוך שימוש עוצמתי יותר.

האמת צריכה להאמר - חלק לא מבוטל מאלו שבאו לחפש פיתרון וגילו את גודל הבעיה ונשרו מהתהליך העצימו את השימוש, הן בכמות והן 'באיכות'.. כנראה שזהו באמת עסק 'למבוגרים בלבד'..

באותה העת, בל נשכח שישנו אחד ולו מלוא הכח..

תודה רבה!

מחלת השלמות שלי ממש לא נרגעה.
עד היום כשאני מתאר לספונסר שלי איזו סיטואציה מוצלחת יחסית שקרתה אני פולט לו ׳אבל זה לא היה מושלם׳...

למורות כל התזכורות שזוהי תוכנית להתקדמות ולא שלמות, תמיד זה נפלט לי.

תודה על הזכוכית מגדלת...

וואו. רק אבא אוהב יכול לשלוח לי מכתב אישי בשבילי ברגע שבו אני צריך את זה.

תודה אסירות על הקישור למאמר הנפלא הזה.

המילים שהספונסר שלי אומר לי הכי הרבה פעמים, זה 'לאט לאט'...
זה מה שאני צריך לשמוע כל הזמן.

עכשיו הבנתי... תודה. 
ועד אז היינו כחולמים...
אוהבים.