קושי בצעד 3

הייתי בטוח שאני אוחז עמוק בתוך צעד 4. עד שנתקעתי כל כך. הספונסר אמר שאם נתקעים בצעד כנראה שלא צעדנו טוב מספיק את הצעד הקודם לו. חזרתי ל3. שוב נתקעתי. חזרתי ל2 ול1. כתבתי צעד 1 מאפס. וצעדתי מחדש את צעד 2. עכשיו אני מתמודד עם חיבור אמיתי לצעד 3. אשמח לעזרתכם חברים.

אני מרגיש קושי מיוחד בצעד זה יותר מבשניים הקודמים. כי חוסר האונים השיג אותי. אני רק הודיתי במציאות הזו שאני חלשלוש. הזיכרון של הכאב והחידלון מספיקים לי כדי להעמיד את צעד 1.
הגעתי לאמינה.... הגעתי. זכיתי להגיע. אני באמת מאמין שיש כח עליון וברור לי שהוא כל יכול ואם אפתח אליו הוא יאיר בי את אורו. גם כאן מספיק הזיכרון של חווית האמונה כדי לקיים בי את צעד 2.

מאידך צעד 3, אינו מבוסס על זיכרון כלל. הוא דורש מסירה מחודשת כל שניה ושניה מחיי לאלוקים. עכשיו אין לי שום בעיה לעשות כל פעולה של מסירה. הבעיה היא שאין לי ישוב הדעת לזכור כל רגע למסור את חיי אליו. כי החיים מצד עצמם מרגישים מסורים בידי וזה משכיח ממני שהוא הנהג - הבמאי.

גם אם בבוקר כרעתי ברך התפללתי ועשיתי פעולות הפוכות עד הצהריים שכחתי שחיי מסורים בידו. ואז אני מאבד את צעד 3 שמתמוסס ומתחמק ממני תמיד.

חברים יקרים. איך אפשר לחיות את זה לאורך זמן?
אני חלש בריכוז מתמשך על המחשבה התיאורטית של מסירת החיים אליו. והמעשים נגמרים בסוף הפעולה.
איך אוכל לשמר את צעד 3 ?

ואשמח גם אם תשתפו אותי בפעולות הפיזיות שלכם בצעד 3.

תודה מראש

הושיעה היקר,  הבילבל בו אתה מצוי ניכר בדבריך. אנסה לתרום מעט מניוסי, אתפלל לס"ד. מהות הצעד השלישי, היא ההחלטה למסור את המחשבות והמעשים להשגחת כח אוהב. הספונסר שלי לימד אותי שאין דרך לעשות זאת מושלם, אחת ולתמיד. זהו תהליך שמתגבר ומתעצם כשההחלמה מתוחזקת. הוא קרא לזה - 'להתמסר', אני כאילו נותן, ואז לוקח בחזרה... את ההחלטה הזו צריך לתחזק. כל הזמן, לדוגמא - כל בר דעת מבין כמה אמון כדאי לתת במי שאומר לאשתו שהוא סומך עליה ומוכן שהיא תהיה אחראית על החשבונות הכספיים בבית ואז רץ להחביא את הכרטיס אשראי הרחק מהישג ידה...

אם אני לא כותב את מה שהתחייבתי (לעצמי) לכתוב אני לא מוותר על הרצון שלי. על המחשבה שאני יכול לדחות זאת למחר או מחרתיים. ההפך, אני נותן לרצוני החולה להוביל אותי. מה עושים? מודים בחוסר אונים, משתפים, ומוצאים זמן לכתיבה. לא כמלחמה - בגלל הבנה שאיני מעוניין 'להנות' מירות הדחיה, כי אני לא רוצה תיזכורת (שבוודאות תבוא) מהמגרש ההוא...

לסיכום, מי שמתחזק את העובדה שהוא זקוק להתנהלות אחראית, לא רק לפני היציאה מהבית, גם בנסיעה, בעבודה בכל רגע, עד שזה הופך להיות טבע שני אצלו, יחוש שלווה ונינוחות כפי שהלא חש מעודו. ולא, זה לא כזה קשה, רק צריך להתרגל, אולי זה ישמע גבוה מדי ויומרני, אבל לא, זה פשוט. פשוט כמו שלא קשה (בדרך כלל) לנשום. אני לא משקיע מאמץ בשביל זה...

מקווה שהועלתי.
בהחלמה.

ל"הושיעה"
אני מתרגש על השיתוף שלך,
חשבתי שאין לך כבר בעיות

אסירותודה,
שני הקטעים האחרונים של מה שכתבת סתומים בשבילי לחלוטין. יש סיכוי שתפרט עוד קצת ובצורה שתהיה ברורה גם לי?

תודה אסירות. קראתי שוב את השרשור שהילנקת. נזכרתי שהושיעה אוהב להגיב... מה שתפס אותי שם זה שבעצם התקדמתי המון בצעד 3. ורק יחסית לציפיות שלי מעצמי (שזה אולי בכלל פגם אופי של אגו) אני דורש מעצמי צעד 3 מדליק ומרהיב... מוצלח!.. טוב, לא נגזים. אני גם רוצה להתפתח ולצעוד צעד 3 אמיתי שיחבר אותי כעת לאלוקים.

מה שעדיין מבולבל לי כעת זה מהו עיקר הפוקוס של צעד 3, ההחלטה, או שמיעה לספונסר, או לקיחת אחריות כמו פתיחת מעגל, או תפילה כמו שאחד החברים במסר של שנה הציג את צעד 3 כתפילה-שירה, אולי צעד 3 זה יישום של פעולות?? כאן הבלבול שלי כרגע.

ולך אבי, אכן. אינני מושלם! אני ממש רחוק מזה. ואם הבנת ממני שאני חזק ומחלים ותותח... דע לך זה החלק הממאיר של מחלתי. 

אוהב אותכם
הושיעה

יפה לך הושיעה, לכך התכוונתי. כמיסטר פרפקט בעצמי חשתי שגדולות אתה מבקש. וכן, כל אחד חווה את 'המסירה' שלו באופן אחר. כשם שפרצופיהם שונים רצונם אחר. הרצון העצמי הוא תמיד עצמי, לעולם נשאף להיפוכו. החויה עצמה דומה. ולא, אל תתבלבל, כולם מכוונים לאותו רעיון - הרצון העצמי הופך אט למשני -

לאחד המסירה היא התפייסות עם כוחו העליון, לאחר, המפוייס מקדמת דנא, הכיסופים בשירה הם ההבעה, למרדן הלא ממושמע (כמוני) שלא זז ממושב הנהג, לעבור לשבת בזה שעל יד הנהג, ההיצמדות למורה דרך, היא ההתכופפות, לכל אחד יש את החוויה שלו שאיתה הוא בונה את חייו. 

סיכום - צעד 3 הוא החלטה על פעולה של חוויה אישית שמייקרת רצון אחר על שלי.

'וליוסי כהן', לבקשתך ולהסכמת הושיעה, הסבר מפורט יותר -

כשספונסי שלי מתעכב עם כתיבת הצעד הרביעי אני משתף אותו בנסיוני האישי, מראה לו על עצמי, איך העכבות שלי מונעות את צמיחתי. מיידע אותו שחסר לו במסירת הרצון, שהרי הרצון העצמי הוא זה שקודם להתחייבות כלפי הכח העליון.

קיבלת החלטה? אתה באמת מעוניין שהרצון העצמי כבר לא יהיה בראש סדר העדיפויות?  אז למה אתה לא כותב? אלא מה, בראש סדר העדיפויות שלך כרגע יש משהו אחר, סימן הוא שכעת ההחלטה על מסירה לא מבוצעת הלכה למעשה.

וכן, מי שלא מתקדם, נסוג. זו עובדה. המרירות שנמסכת לתוך יומו של מכור יוצרת תמהיל מסוכן של ניתוק ובדידות. בנפש. לא נתרשם מהפרצופים הנעימים שאנו מראים לאחרים. אני כותב על הכירסום הפנימי. אולי זה לא בשבילי. אני כבר לא צריך את זה. אדיוט, מה חשבתי לעצמי, טלפון? אליו? מה כבר הוא יחדש לי, אני יכול לצטט אותו, לומר יותר טוב ממנו את הכל.

וביחס לדבר האחר, הרעיון האמיתי בצעד השלישי, הוא להתחבר לכח שמעלי, הכי גדול שיש בנמצא, לא כפותר בעיות, כספומט העומד הכן לעת מצוא, כחיבור לחיים, במקור לזרם. כמה שמניע את חיי, כשזהו הבסיס עליו נשען היום הכל יותר קל וזורם. אני משתדל לשוחח עם הכח העליון פעמים רבות במהלך היום. לא לפנות אליו רק כשנתקלתי באתגר, 'הראש' שלי מכוייל לכיוון שונה מבעבר.

להתחבר. כל הזמן, ברגע שאני חש שידי נשמטת מידו אני ממהר לאחוז בה.

ככל שמתרגלים מתרגלים.

בהחלמה.

תודה רבה.
יקח לי זמן לחשוב ולעכל.

האם לא יכול להיות שמסרתי את חיי בהחלטה חזקה וברורה ורק חסר לי באומץ לשנות?
הרי אני מצד עצמי חסר אונים ונטול כוח. אז אין לי כח לכתוב.
ברור שזה עלול להיות תירוץ של עצלנים. אבל זה לא עלול לקרות באמת?


נ.ב.
התערב לי קודם הצעד 4 וחזר לצעד 3 
5 ביצים נשברו לי על המחברת של צעד 4. כל מה שכתבתי כבר הלך לפח. ועל זה אומר צעד 3 - רצונו ייעשה!
מתחילים בשמחה מההתחלה...

אם יש לי פחד משתק ואני מבקש אומץ בכדי שהוא לא ישלוט בי וינהל את יומי, האמתין עד שאחוש בו ממלא את ישותי ורק אז אצא לפעולה? לא. כך נהגתי בעבר, בשימוש. המתנתי למה שמעולם לא בא. התאכזבתי. התרחקתי. הוא לא מילא את.... נכון, רצוני.

רצונו הוא שאצא לפעולה, משהו, ג' פסיעות (שורות) עיקום צאוור, קניית מחברת, רכישת עיפרון, שלמרות הפחד, אפעל לא אמתין לאומץ מוחלט, לא ארבוץ ברפיסות כי אני - - - חסר כח... שאוכיח שזו מטרתי. גם כשזו סיבה ולא תירוץ, עדיין, משהו עלי לעשות. חוסר מעש שייך למחלה. בהחלמה, עושים.

בתבונתם של אלו שהיו שם בעבר אוכל לכתוב, למרות שברוב מוחלט של המקרים כתיבת צעד 4 היא מהדברים שאנו זקוקים עבורם גם לשלווה,  החלק המשמעותי שייך דווקא לאומץ...

תודה אח יקר

הקשתי 5 פעמים על המילים בהחלמה עושים... קיויתי שזה יהיה לינק...

אוהו, שם זה קצת יותר מורכב, זו לא רק הקשה, צריך להשקיע בחיבור יומי. ואז הופכים למקושרים. מי יודע, בהמשך זה עוד יהיה...