הפעם הראשונה ששמעתי על בעיה עם "ציפיות" היתה בחלוקה של חבר מתוכנית אחרת, ישבנו בקבוצה טיפולית והוא דיבר על הציפיות שהיו לו. המטפל אמר לו, משהו כמו – 'עזוב, ציפיות יש רק על כריות'... דממה. הסתכלתי על הבנאדם בלי לומר מילה, אתם מכירים את השקט הזה כשמישהו אומר משהו לא ברור, ולא נעים לך לשאול ולהראות שלא הבנת? ומצד שני אתה לא רוצה לפספס את הפואנטה? זה בדיוק מה שהיה שם.
חשתי שיש כאן משהו ששווה לברר. ובפעם הבאה שישבתי עם המטפל פירקנו את הנושא, שילווה אותי שנים רבות בהחלמה – הציפייה, חבר מחו"ל שבא לאחרונה לארץ הגדיר אותה בצורה קולעת ביותר – ציפיה היא טינה בהריון. במאמר הזה אנסה לכתוב מה הבעיה שלי איתה, ובעיקר אנסה לכתוב איך ניתן לחיות בלעדיה מה אני עושה איתה כשהיא מתעוררת, אתפלל שיהיה לתועלת. אה, דבר אחרון, אל תצפו...
ראשית כדאי שנגדיר מהן ציפיות ומדוע יש לי בעיה עימן, אקדים ואדגיש מניסיון אישי מר - יש מקום אחד בו הציפיה הכרחית, היא כח מניע חיובי – בגידול הילדים, ילד שחש שלא מצפים ממנו לא ישקיע (אני) ילד שחש את מעמסת ציפיותיו של הוריו עלול לקרוס, ידרש איזון עדין, אפרסם בל"נ פוסט ספציפי בעניין.
עבורי ציפיות הן מחשבות, הרהורים, משאלות, שבהן אני מעוניין, ברצוני שיתממשו. בדרך כלל הציפיות כרוכות באנשים נוספים, לדוגמא בעבודה - 'אני מצפה שהבוס יעריך את העבודה שלי, יראה לי הערכה על ידי קידום, העלאה במשכורת (כמעט) ודאית'... אני כבר מחשבן את מבטי הערכה של העובדים האחרים, את מאות השקלים הנוספים מדי חודש... ובמונחים שנתיים... בצעדים קלילים אני פוסע אל משרדו, ו... התרסקות אל קרקע המציאות – לא די שאינו מעריך, יש לו גם ביקורת...
וזה קורה גם בבית, לדוגמא - אני מצפה שאשתי תעריך את עבודתי הקשה, תפנה לי את הזמן והמרחב לו אני זקוק, מדמה בעיני רוחי אותה לאחר יום עבודה 'מפרך' ממתינה לי רגועה ליד שולחן ערוך, לאחר שאירגנה לשנינו ארוחת ערב מעלת אדים... ואז... אני פוגש במציאות במצב הכי רחוק שאפשר מהשורה דלעיל.. אני מצפה שהפוסט הזה יגע באחרים... (חסר לכם שלא) שיהיו לו צפיות (ציפיות) רבות, תגובות מעריכות, שכל קורא ישאב מלוא החלמה מהאותיות, וידאג לספר בגלל מי הוא החלים וכו', והנה אין, נכנסו קראו, אפילו תודה לא אמרו (גם כן פורום, מחלימים, אה?)
במציאות יש פער גדול בין התכנונים הפרטיים שלי לביצוע של הסובבים אותי, הן בגלל שהם לא נביאים ואין להם יכולת לדעת את מלוא רצוני, והן בגלל רצונות עצמם. (הבוס חושב שמישהו אחר מתאים יותר לתפקיד, הילדים מרטו לאישה ת'עצבים, והפוסט 'לא עשה את זה' למכורים) שאינם תואמים את רצוני, ואצל מכור שאינו יודע שובע, עם בעיות מהותיות ברצון, החולה במחלת 'העוד', חסר סיפוק, שלא יכול להכיל דחיה, ואין לו היכולת להתמודד עם אכזבות, העסק הזה שכיח. מאוד. זהו מתכון בטוח למהומה רגשית. הר געש על סף התפרצות רגעית.
מי שישוחח עם נורמטיבים, אנשים שציפיותיהם לא מומשו, יעלה מיד על ההבדל הבסיסי – שלא כמכור שציפיותיו נחלו אכזבה ואין שום פרופורציה בתחושות ובתגובות שלו, אדם רגיל המחובר למציאות מסוגל להתמודד עם דחיה, למרות האכזבה הוא יכול לבחור להמשיך הלאה, אינו חש מותקף אישיותית. אף אחד לא שלל את הלגיטימציה שלו לחיות... כמו מול התאווה - דחף טבעי הממלא תשוקות לא טבעיות, כן הציפיה, היא נורמלית, טבעית, אצלי כמכור היא מעוותת, תופסת נפח אחר וממלאת פונקציה שונה מיעודה. אני מגיב לא נכון מולה.
תכל'ס, מה עושים?
אני משתדל לא להישאר לבד, על עצמי גיליתי שהסיבה המרכזית לאכזבות היא בגלל שכבר בשלב התכנון אני חי את התוצאה (הדמיונית) נעול על מה שיתרחש. שאיפותי המוגזמות נובעות מרצון עצמי שאינו בר ביצוע. המעבר כל כך מהיר שלבדי איני חש בו, אני זקוק לכח חיצוני שיעזור לי לבחון את התוכניות שלי, גורם שמכיר את השפה שלי ואוכל לבטוח בו שיעזור לי להבדיל בין השאיפה האישית שלי למה שסביר שיקרה במציאות, שיכין אותי לתוצאה האפשרית. הכנה מוקדמת (הנמכת הציפיות, ההבנה שזהו רצוני העצמי) עוזרת לי לקבל את מה שקורה בפועל. זו הסיבה שאני מתפלל לשלווה, יש אחד שיכול לספק אותה לשכמותי. ואז ארים טלפון.
בן שיחי מוריד אותי (בדרך כלל, בל נשכח שאני זקוק לכח עליון) לקרקע המציאות, סימולציה פשוטה תראה לי האם כדאי שאגש לבוס לבקש העלאה... שיחה קצרה לפני כניסה לבית תזכיר לי שלאשתי יש חיים חוץ ממני, כשאבקש ממנו לקרוא פוסט לפני פרסומו הוא יכול לומר לי את מה כדאי לצנזר ולגנוז... השמים לא נופלים כשמבוקשי לא מתממש, הרי הסירוב נלקח מראש בחשבון.
חברים, זו מיומנות נרכשת, כל מה שאני צריך הוא לשים את הגאווה בצד ולבקש עזרה.
שנבקש. היום.
בהחלמה.
