הצעד השישי בתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות אומר: "היינו נכונים לחלוטין שאלוקים ישחרר אותנו מחסרונתינו". נשמע נפלא, לא? ברור שאני מוכן שאלוקים ישחרר אותי מהחסרונות שלי, למה צריך צעד מיוחד בשביל זה? הרי ברור שאני לא רוצה חסרונות כמו פחד, אשמה, בושה, קנאה וכן הלאה.
אז זהו, שלא. נכון שפגמי האופי שהביאו אותי לתאווה (או לפחות גורמים לי להישאר בהתמכרות) הם חסרונות, ונכון שהייתי רוצה שיהיה לי רק את ההיפך מהם כמו כנות, אהבה, ביטחון, הערכה עצמית וכן הלאה, אבל האמת שאני לא מוכן לוותר על הפגמים האלו, בטח לא בקלות כל כך, בטח לא לפני שעשיתי את כל חמשת הצעדים שקדמו לצעד השישי.
אחד מפגמי האופי המרכזיים שלי הוא הצורך בשליטה. אני רוצה לשלוט בכל מה שזז, ובעיקר זה מתבטא בנקודות שקרובות אליי, בבית שלי, באשתי, בילדים, בעבודה וכן הלאה. אז עשיתי חשבון נפש וראיתי את הפגם אופי הזה, וגם ראיתי בדיוק כמה הוא מפריע לי, המשכתי הלאה וראיתי כמה יפים ייראו החיים שלי אם רק אצליח להשתחרר מהפגם הזה, אבל בפועל - אני לא מוכן לוותר.
כי לוותר על פגם אופי ולקבל את ההיפך ממנו זה כמו לוותר על עוגת שוקולד וגלידה ובמקום זה לאכול חסה ונבטים. ברור שהרבה יותר בריא לאכול חסה ונבטים, ברור שזה יתן לי חיים ארוכים וטובים, וברור שאם אמשיך לאכול כל הזמן שוקולד וגלידה החיים שלי לא יהיו טובים ולא בריאים וגם לא ארוכים, אבל כשאני מול העוגה וצריך לוותר עליה ולהעדיף את החסה... שם אני לא כל כך מוכן לוותר. אני גם יודע שהרבה יותר טוב לי לעשות ספורט כל יום ולהשקיע באורח חיים בריא, אבל כשמגיע הזמן לעלות על המכשיר ריצה, אני מעדיף להתחתן עם המחשב ולהמשיך לרבוץ בחוסר מעש.
כן, לאורך זמן עזיבת פגמי האופי מוכיחה את עצמה כי אנחנו מסגלים אורח חיים בריא (מה שנקרא בתכנית "חיים רוחניים"), אבל בשביל זה צריך לוותר, וזה לא משימה קלה בכלל. גם כאשר ברור לי שהאנוכיות היא מה שמעכב אותי מחיים שפויים, זה לא אומר שאני מיד מפסיק את האנוכיות, ולמעשה ההבנה הזאת היא רק הצעד הראשון בדרך ארוכה מאוד. למעשה, גם אחרי שאני מוכן לוותר על פגמי האופי זה עדיין לא סוף התהליך, והשלב הסופי הוא הצעד השביעי בו אני מבקש מאלוקים שהוא יעשה את זה עבורי, אבל לבקש מאלוקים לפני שאני עצמי מוכן לוותר - זה לא שייך.
והאמת היא שככה זה גם בנוגע לכל התאווה. זה שאני יודע שתאווה היא רעל עדיין לא גורם לי לוותר עליה, עד שאני לא מוכן לשלם מחיר על הוויתור. זה ההבדל בין מלחמה לבין כניעה. המלחמה פירושה שאני לא מוכן לוותר על התאווה ולכן אני נלחם בה, לא רוצה חלק בה, רוצה שהיא תיעלם מחיי. לעומת זאת הוויתור פירושו שאני מבין את הצורך שלי בתאווה ומקבל את העובדה שהיא לא הולכת לשום מקום, אבל אני מוכן לוותר עליה, גם במחיר הכאב, גם במחיר האובססיה, גם במחיר הפנטזיה הלא ממומשת. וגם כאן, הויתור הוא צעד חשוב אבל לא סוף התהליך. אחרי שאני מוכן לוותר ולשלם את המחיר - אני צריך את אלוקים שיעשה את זה עבורי.
