אני שואל את עצמי, איפה עובר הגבול? אני פוגש חברים ומדבר עם חברים באופן שלא דיברתי עם אף אדם מעולם. חלקם יודעים על הרגשות שלי הרבה יותר מאשתי. האם אני אמור להתייחס אליהם כרובוטים? לשאוב מהם את ההחלמה שיש להם ולהישאר ב"עולם האמיתי" שלי? לא אמורים להתפתח רגשי חברות אמיתית? אשמח לדעתכם.

|עוקב|

נורא הטריד אותי לפני שנתיים, בייחוד שלא היה לי באמת את "האמתיים"

להעמיד עקרונות לפני האשיות... (ולא עקורונות בלי אישיות).
אני מאמין שעם הזמן בהחלמה לומדים את המיומנות הזאת.

שאלה טובה. מנסיוני אין עליה תשובה ברורה אחת. שכן מה שנחשב כאישיות עבור האחד לעיקרון אמיתי יתקבל אצל האחר. ולעיתים המציאות אצל אותו אדם תשתנה אף היא, מה שבעבר התקבל כעיקרון הפך עם הזמן לאישיות.. וההפך.

לי מאוד עזר להגדיר לעצמי את עקרונותי, אציע לך לשאול את עצמך - מהן עקרונות עבורך...

תודה לכל המגיבים,
אסירות התשובה שלך בילבלה אותי לחלוטין  ??? פתאום הבנתי שאני כנראה לא מבין את המושגים באמת. תוכל להסביר קצת יותר? פתאום אפילו הטקסט לא ברור לי...

אני לא הגבתי. כי רציתי לשמוע מה יש למיסטר עיקרון לומר.

ועכשיו ברצינות, כפי קט הבנתי.
כל מה שקשור לאהבת חברים, הרי זה נפלא ואין בזה שיעור. ולאהוב ולהידבק בחרים שאני חב להם את נקיוני שפיותי ואיכות חיי הרי זה מתבקש.
רק כשבאים להאליל הצלחה של חבר אז נוצרת בעיה. כי זה מעקר את אלוקים מתוך ההחלמה.
כל המסר הרי זה שאנו סמרטוטים חברי אונים - נופלים. ורק הקב"ה סומך נופלים, ועדיין נשארנו עם התואר או שם העצם נופלים.
אם אני מסתכל למעלה על חבר שהוא מוצלח, יש לו את זה, הוא מבין, הוא נקי, הוא עוצמתי ומרגש, אני חלש לידו, יש כבוד אליו, אז הופכים את כל ההחלמה לתחרות אונים.
למי יש אונים יותר גדול... ואז פספסנו הכל.
לכן הלחינו את המשפט, עקרונות לפני אשיות. מותר לי לבחור להתקשר לX כי הוא מייצג טוב יותר את העיקרון. אבל לא בגלל שהאשיות שלו היא הנושא.

אני מבין את זה כי אני כל כך רוצה להיות אישיות כאן. מת להיות איזה מיסטר - מאסטר החלמה. וכל מה שהתוכנית הופכת אותי זה לאיזה עיקרון?!?!
שאלוקים הוא האשיות היחידה כאן? זה קששה לי. זה מקמט לי את האגו.
אם אני כותב פוסט ואין עליו הרבה תגובות וזה חורה לי, זה מלמד שלא חיפשתי כאן עיקרון של החלמה, אלא אישיות של החלמה.

חסרוינים, אהבתי את הדיוק שלך.

בשמחה, שני אנשים יכולים לשמוע ולראות אותו אדם, ולחוות ממנו דברים שונים. המקום בו השומע והמתבונן נמצא, קובע את החויה שלו. במה הוא מתמקד, אם הוא מחפש עקרונות רוחניים, כמו כנות, פתיחות, נכונות, שלווה, נתינה, כניעה, ביטחון, אמונה, רוגע, שמחה, הכרת הטוב, פירגון, ועוד, הוא יוכל לקבל את העובדה שהחסד מכח עליון הוא. סך הכל הועבר דרך איש ספציפי.   

לדוגמא חבר ותיק נותן מסר. האחד יהופנט אל הדמות המרשימה הסמכותית ששופעת ביטחון עצמי המתארת בכישרון את ימי המחלה וההחלמה. (אישיות) גם האחר הקשיב לאותו אדם, שמע את המילים, אך בנוסף הוא ניסה להתמקד גם בבין השורות, להתבונן בשפת הגוף, לטון הדיבור, אפילו לתנודות הידיים, ולכן הוא יכל לשים לב (לעקרונות) לשלווה הקורנת, לכנות הכובשת, לדמיין את העומד מולו עם המתואר בימי שימושו... ולשמוע שלא בכוחו התרחש השינוי, ולהאמין.

ההבדל ביניהם יהפוך למוחשי יותר - במסר של עילג חסר ביטחון, בחוסר נוחות מופגן הוא יחרוק בחוסר כישרון על המקום ממנו בא מה עשה והיכן הוא היום, יפליג בדבר המתנות שקיבל, הראשון כנראה שלא ישאר עד הסוף, בנימוס הוא אולי ימלמל משהו על ריקון שלפוחית ויפנה את כסאו, מנגד, סביר שהאחר ישאר ויקשיב, ידלה פנינים, יודה לכח עליון אוהב על עוד נס שקרם עור וגידים.

אצל האחר החסד של הכח העליון יבלוט. הוא יווכח שעקרונות קודמים לאישיות. 

בתקווה שהפעם הובנתי יותר.

שלום לכם.
מחשבה של אדם קטן-
אני רק חושב שלפעמים יש לאדם רצון להוציא את מה שעובר לו בפנים, בלי קשר לעקרונות וכדו', לא משנה, לפעמים זה הכול ולפעמים זה שום דבר...
עצם ההוצאה לפועל של המחשבה לדיבור עושה את הפעולה, גורמת להקלה אצל האדם שפועל אותה, האישיות שלנו חשובה אבל הדרך לפתח אותה היא קשה.
אם אדם נפתח לאדם אחר אז כנראה הוא מוכן לומר את הדברים שהוא אומר, אחרת הוא היה שותק ומקשיב ולא מדבר.
חוץ מזה הרבה פעמים אני מרגיש על עצמי שאחרי שאני אומר משהו למישהו פתאום נופל לי האסימון מה לעשות ברגע זה בנוגע ל"בעיה" או כל דבר שצץ..
הגבול הזה הוא פרוץ, לפעמים אני מרגיש שהרגשות של מה יגידו או מה הוא יגיד מונעות מאיתנו לומר את אשר על ליבנו, דבר אחד שהבנתי כאן הוא להקשיב, אפשר לומר לי כל דבר ואני לא צריך להגיב עליו, לפעמים עצם ההקשבה עושה את הדבר( אני בטוח שמי שנשוי יודע זאת יותר טוב מכל אחד אחר,,, לפעמים רק צריך להטות אוזן ולא מעבר..)
ההחלמה היא לא רק שלהם, אני משתדל לנסות ולראות בהחלמה כיצד היא יכולה לעזור לעוד אנשים להחלים, זה יתן לי כח וגם להם כח, ביחד, לפעמים יש אנשים שאיתם אני מסוגל לדבר דברים שלא הייתי מדבר עם אדם אחר (גם אם הוא החבר הכי טוב שלי או אשתי..) למה? כי ככה יצא, איתו יותר קל לי, לפחות כרגע, ב"ה בשאיפה שאולי גם עם החבר הכי טוב שלי אוכל לדבר בפתיחות כזאת והוא יעזור לי ויתמוך בי, אבל כרגע אני יודע שזה לא הזמן.
יכול להיות שסתם כתבתי כאן את השורות ויכול להיות שיש בהם ממש איני יודע,
ה'אח' הקטן.
בהחלמה ובהרבה אהבה.