למען האמת, לא רציתי לכתוב את הדברים דלהלן, לא הרגשתי שהגיע הזמן לזה, אבל חברים טובים ומחלימים ממני הסבירו לי שזה פשוט צעד הכרחי להחלמה.
גם כשזעקתי "היי!! על איזה צעד אתם מדברים? אני עדיין זוחל..!" הם הסבירו שהמחלה שלי מדברת מתוך גרוני, ו.. צעד ראשון (וקטן..) לאדם שווה צעד גדול ל.. (כיוון ה..) אנושות..


סיפור הבלהות של חיי התחיל מגיל מאד קטן, הפלא העצום הוא, שמאז ומעולם הצהרתי בקבוצות, הן בקבוצות הטלפוניות והן בקבוצות החיות, שהמשיכה, ההתמכרות והצריכה, התחילה מגיל 12.

ברגע של כנות התחלתי לפשפש בהיסטוריית מחלתי וגיליתי כמה דברים לא נעימים, אפילו לא נעימים בכלל, אבל אם זה מה שנדרש להחלמה שלי? אוריד גם את מכנסיי ואספר כל מה שרק נצרך.

אני זוכר שכשהייתי בן ארבע, היינו מנויים לעיתון כלשהו שנועד לאימהות, ובאחד הימים ישבתי על הספה והתחלתי לעלעל בו, לפתע נגלתה לעיניי אישה חשופה, (יאוו, איזה בושות!! ילד בן ארבע!!) עד היום התמונה חרוטה במוחי, אני זוכר שכל כך נפעמתי ממה שראיתי , אני זוכר שזה עשה לי כ"כ טוב בגוף, עד ש.. החבאתי את העיתון בצד, החבאתי אותו ל'עת מצוא' כדי שאוכל בכל רגע נגיש לשוב אליו ולצפות בה.

זו הסצנה הראשונה שזכורה לי ממחלתי, מחול השדים רק התחיל שם, נכנסתי לבית ספר דתי, שם לימדו אותי שאלוקים שומע לתפילות שלנו.
וואלה?! אלוקים שומע לתפילות שלי?! יאלה בלגן, אני זוכר שניצבתי ברחוב, וביקשתי מאלוקים (אני כזה סתום שזה משהו..) בתחינה עצומה שישלח לי איזו מישהי חשופה, אני זוכר שגם פירטתי לו איזה חלק מועדף עלי בחשיפתו.

אגב, באותה הסיטואציה הבנתי שתפילה זה חרטה (חלילה וחס), לא משהו אמתי, אלוקים לא שמע אותי ולא נעליים, עברה שם ילדה צנועה וחסודה, לשבחי יאמר שלא הרגשתי הרהור כלשהו למראה הצדקת. (נקודת זכות! לפחות אני שפוי מעט..) (בשלב זה של החיים כמובן..)

כל ילדותי, במשך כל שנות ילדותי, הייתי מתפעל למראה ילדה יפה, הייתי מרגיש משיכה עצומה וגוף רוטט למראה הילדה, בגיל שמונה כבר הייתי מאוהב במישהי בצורה קשה (חשבתי שמה שאני מרגיש נקרא אהבה..), אפילו עשיתי דיאטה בשבילה.. היום אני מבין שהכל נבע ממניעים מיניים..


בגיל 12... בכיפור האחרון לפני בר המצווה... חזרתי לבית... ואוננתי באמצע יום כיפור..
הרגשתי שאני לא שולט על עצמי... לא מצליח לעצור את עצמי על אף שאני יודע מחומרת האיסור ומעצם קדושת היום.. אבל פשוט אוננתי..


חיכיתי כפקעת לשניה שאוכל לפוצץ את כל חלומותיי..
בגיל 13, כבר חציתי גבול נוסף, מגע אנושי חי, נלכדתי לגמרי בקסם הזה..!


הקוטביות בחיי עלתה וגאתה עם משיכתי האיומה ללמודי התורה, פשוט הרגשתי טוב כשהייתי לומד, החלטתי להיכנס לישיבה.
וכמו כולם, אחסוך בתיאורים האפורים על הניגוד, בין הישיבה, לבית. בישיבה התנהגתי כאדמו"ר ובבית כאפיפיור, פורנו, תאווה, וכל מה שמריח כך.

הייתי בטוח שהישיבה תרפא מעט את הרצון שלי לגעת, לצפות, לראות, אבל לא.

באחד מהמבחנים החשובים בישיבה, הסתגרתי באוצר הספרים, ולמדתי, ולמדתי ולמדתי, ותהפכו אותי, אין לי מושג איך תוך כמה דקות מצאתי את עצמי משז"ל ליד כל ספרי הקודש, וחוזר ללמוד. מה הולך כאן? מה נסגר איתי..? לא הבנתי..


אני זוכר שכולם היו הולכים לישון שנת צהריים, הייתי מבקש את המפתחות של הבית כנסת הקרוב כדי ללמוד עם מזגן.
חשבתי ששם התאווה לא תפעל.. נו באמת..  בית כנסת...!! היכל..!! ספר תורה..!!

אבל גם שם.. למדתי ולמדתי ולמדתי ולמדתי וגם שם.. איכשהו שוב אוננתי.... בסופו של יום.. אני מהלך לאטי וחושב על כל מה שקרה.. איך זה יכול להיות..? אני? ה"קדוש"? "שלא פסיק פומיה מגירסה" משז"ל בתוך בית כנסת..?!
הלאה...


שבוע לפני תחילת שיעור ב ישיבה קטנה.. אני כבר בן 14.. שוב ההיא מקודם, יצרה איתי קשר, ולמרות שנפלתי, בדרך ניסית לא חציתי עוד גבולות.

אני זוכר שביום הראשון של השנה.. שאלתי את הר"מ קושיה כלשהי שמצאה חן בעיניו.. והוא זעק:"רואים ש'קרבן' היה בבין הזמנים שקוע בלימוד.."
מה אני אגיד לכם.. איזה לימוד... פישש... לימוד על גוף האדם... בזה הייתי שקוע..!

ובורא עולם יעיד עלי!! לא שמחתי במילים שלו!! הלב שלי היה נקרע.. רציתי לצרוח לו... ליד כולם.... "הרב!!תעצור אותי!!אני לא מצליח לעצור!! אני לא מצליח ללמוד בשקט!!! אני לא יודע למה אני לא שולט על עצמי!!"
יצאתי מהכיתה.. כדי לבכות.. אף אחד לא ראה או ידע מזה..
אבל זו האמת.. דמעות ועוד דמעות.. לא הצלחתי להסביר לעצמי מה קורה איתי..



ופה הגיעה תפנית כלשהי.. במשך שנתיים לא התקרבתי לאף בחורה.. פשוט שקעתי בישיבה... מתחיל את היום לפנות בוקר ומסיים אותו לפנות בוקר.. כל היום לומד.. צם.. מתענה ומסתגף..
קדושה עילאה ותתאה בדין זכרא ונוקבא בעלאי פרצופין חקיל תפוחין קדישין.... (מה אמרתי כאן?) בקיצור... פשוט מנותק מהעולם.. רק גמרא וגמרא וגמרא וגמרא..

אבל אין דברים כאלה.. רק רגלי דרכה על מפתן הבית.. והנפילה הקרובה היתה מובטחת.. הרגשתי כומר... הרגשתי רע.. שאני מטיף לכל הישיבה על יראת שמים אבל אני רשע מרושע...
לא ידעתי למה אני בעצם לא מצליח להרים אמברקס... למה אני כ"כ חלש ועלוב..


ישיבה גדולה..
אני כבר בן 16.. חשבתי שזהו.. הנה.. אני בוגר וחזק.. הגעתי סוף סוף לרוגע.. אין יותר פורנו.. אין יותר סקס.. אין כלום.. רק לימוד.. אפילו הפכתי לסותם חורים בבית הספר כשמורה כלשהו לא מגיע..


לא ידעתי איזו התרסקות מחכה לי..
החלטתי שדי לי ממגעים קלים.. מפורנו.. אני רוצה לחוש רק מעט מ'אמת' ודי. אפסיק לנצח.
הכרתי עוד אחת.. ועוד אחת ועוד אחת..

ולא יאומן... כל בחורה שהכרתי.. חשבתי ש.. אם רק יהיה בה אלמנט מיני כלשהו ש'יותר עושה לי את זה' כבר לא אצטרך לחפש עוד תאווה.


הייתי יוצא מהישיבה כמה פעמים בשבוע לטובת תחזוק הקשרים עם התאווה..
הרוחניות שלי שאפה לאפס.. אך לעיני כל.. הכל היה רגוע ושלוו.. א-י-ד-י-ל-י-ה!


שיעור ב ישיבה גדולה.. כשאני בן 17 אישה נשואה אמא של מישהי שהכרתי התחילה איתי, בנס זה לא התפתח למקומות לא רצויים.
וגם פה, לא הבנתי למה אני לא מצליח לברוח, היא נשואה, מבוגרת, מה אני מחפש שם??


הרגשתי יותר ויותר רע כשקלטתי שבחורות שאינן דתיות פשוט לא עושות לי את זה.

הקשרים שמסביב הלכו וצברו תאוצה..
בגיל 18.. הכרתי את הקשר הרציני והראשון שלי.. היינו בקשר תקופה ארוכה.. ודווקא משם.. דווקא משיא הבוץ.. הבנתי שאני.. וואלה חולה...
הגשמתי כל פנטזיה אפשרית איתה.. אבל משהו נראה לי מאד מוזר...

אם יש לי ממנה ואיתה הכל, למה כשאני חוזר לבית אני שוב פותח את האינטרנט ומאונן..? למה לפני שאני יוצא לבית שלה.. אני מאונן..? הרי גם ככה עוד שעה יהיה לי הכל! אני חולה..! אני חולה..!
אני כותב והעיניים שלי מוצפות.. הגעתי למצב שאני לא יכול לדבר עם פקידה בבנק.. עם נציגה של חברת טלפון.. בלי להרהר.. בלי לנסות להוציא מספר.. בלי להיות מרושע ומיני.. ודקה אחרי סיום השיחה.. כשהכל שוקע.. אני תופס את הראש שואל.. "למה??" "איך???"


ולמה גם כשיש לי קשר שהכל כלול בו... בכל זאת אני חייב עוד משהי?
אלוקים אדירים.



שעות הצפייה שלי עלו.. יכולתי לבזבז לילה שלם על צפייה על אף שאני יודע שהיא תכף דופקת בדלת ו...
הדת שלי נשארה הרחק מאחור.. שבת ותפילין היו הדברים היחידים שנשארו בי.. הרגשתי שאני מת.. כל דבר קטן אמר לי תאווה.. מהרופאה בקופת החולים.. מוכרת נעליים.. או כל אישה אחרת..


הרגשתי שאני לא יכול לחיות ככה.. לא יכולתי לעמוד מול מחשב או פלאפון בלי להגיע לאוננות.. לא יכולתי להכיר בחורה בלי לגרור אותה ליחסים.
ובסיום הערב..? אני שואל את עצמי... לא יכולת להישאר על כוס קפה..? חייב מגע..? איזה אפס אתה..



ויום אחד קפצה לי מודעה של מישהו שלא יודע לשחות.. מישהו שטובע אשר מעליו כתוב...:"טובע בפיתוי..?"
עברה מאז שנה וחצי. מאותו היום לא הייתי עם בחורה בפועל.. החברה דאז לא הבינה למה חודש שלם אני מתנזר ממנה, (התשובה היא? במשך 33 יום מאז שהכרתי את שמור עיניך.. שמרתי על נקיות..) ו.. ניתקתי איתה כל קשר..

כיום נשארתי עם בעיית האוננות והפורנו.. בתקווה שאמשיך בנקיות מהדברים הכי מפורשים.. ובתקווה גדולה יותר שאחלים מהאוננות הכפייתית שלי..
אין לי מילים להעריך את המקום הזה.. את כל החברים.. את כל הצוות.. על אף שגם בזמן כתיבת שורות אלו אני נקי בסך הכל זמן מועט.. אני מודה לבורא על המצב הנוכחי, אם בעבר הייתי נופל לתאווה ולפגמי האופי שלי, עשר מתוך עשר התקפות.. היום בחסדיו אני נופל שבע מתוך עשר..



הבנתי גם עד כמה אני מנוהל מהפחדים.. מהטינות.. מהכעסים.. מהרצון לשלוט..
הבנתי שאני לא אני.. הבנתי שכל טיפת כעס גוררת אותי למחשב.. כל שמץ של דאגה ואני כבר מאונן...


הגישה לחיים השתנתה.. מרגיש שונה.. מרגיש אחר.. מרגיש חי..
אפילו הביגוד עבר ריאקציה.. ישתבח שמו..



אוהב אתכם חברים ותודה על ההקשבה, הייתם נפלאים, קרבן.

אחי , מברוק ! צעד ענק עשית !
אני רוצה לכתוב לך עוד והאמת שלא יוצא לי מה לכתוב . . .
אבל שיהיה לך חג שמח .
אין עליך !

צעד ענק לאנושות. .. זכיתי לצעוד לידך.
מאחל לך שתזכה לשחרור של הצעד הראשון.
אוהב
הושיעה

חבר יקר،

שמחתי לראותך מגשש עוד בזחילות הראשונות בפורום، אח"כ בסקייפ، בקבוצות הטלפוניות ובקבוצות החיות.
אני עוד יותר שמח לראותך מתחיל לצעוד.

אני מאוד מתחבר לצעד הראשון שלך.
בין התקופות שבהן הייתי הכי משומש היתה התקופה שבה למדתי הכי הרבה תורה.
הייתי קם לפני עלות השחר، נוסע לתפילת נץ ליד העבודה، עובד 9 שעות ואז נוסע לישיבה לסדר לימוד של עוד 4 שעות.
בהפסקות בעבודה ובישיבה הייתי הולך לשז"ל.
אז לא ראיתי בזה שום בעיה.
היום אני מבין שפשוט בתת מודע העדפתי לסגור את העיניים.

אני ממליץ בחום למסור את הצעד הראשון בקבוצה החיה.
זה הרבה יותר עוצמתי שם.

בהחלמה.

תודה רבה קרבן יקירי ואהובי
צעד נוגע ללב,  הזדהתי מאוד אם האוננות בבית הכנסת, גם אני היתי מזועזע לגלות שכשאני בקריז, שום דבר קדוש ככל שיהיה, לא עצר בעדי.
נ.ב מצטרף לדברי שמואל, האספקט של כניעה בלייב, נותן המון

מדהים, תודה, אין ספק שיש כאן צעד ענק, כל הכבוד..
ממש לא היה נעים לקרוא את זה ולחשוב,, וואוו זה מזכיר לי גם כמה דברים אצלי..
קשה להסתכל היום על בחורה ולדעת שאתה מסתכל עליה בשביל תאווה ולא כי אתה רוצה באמת להכיר אותה..

אוהבים.

מזדהה עם החיפוש הלא נגמר הזה.
עם זה שהיא לא מרפה במקומות קדושים וזה

מתפלל יחד איתך להחלמה

אשמח להיות בקשר. (לא מוצלח בזה אבל זה עוד מקום שאני צריך לעבוד עליו)

תודה לכם יקיריי, לכולכם.

הושיעה נא ומויישלה, זכיתי שאנשים כמוכם קרובים אלי יותר מבני משפחתי.

ושמואל, אני שמח שאתה אכן זוכר שאתה זהו האדם הראשון שקיבל את פניי בפעם הראשונה שנכנסתי למקום הזה, אתה חלק ממני.

למסור את זה בלייב? לא יודע אם עדיין מצאתי את האומץ.

אתה יודע שהתחברתי....

תודה לך קרבן,
סיפור עוצמתי מאוד, תזכור שהחלק של הסיפור האישי הוא צעד ראשון להחלמה.
אני מקנא בך על  האומץ שיש לך לספר את הסיפור האישי שלך.
נתת לי את המוטיבציה לכתוב גם את הסיפור האישי שלי באתר אחרי שכבר חודשים שאני דוחה זאת ואני מודה לך על כך.

תודה ובהחלמה,
עדי

תודה 'חסר אונים' וגם לך עדי.

הרבה החלמה שתהיה לנו.

תודה על השיתוף...
מצמרר לראות איך אדם שהיה במקום כל כך נמוך כשלך... הפך להיות אדם כל כך חזק ונערץ...
יש תקוה... עם ישראל חי!!

בס"ד
ל - ולקרבן אקריב לו את נפשי! היקר והאהוב
וואו וואו וואו
זה סיפור מדהים!
דמעות עמדו בעיני  .  .  .  :'(
(אמנם שלחת לי את הקישור מזמן אך הרימון שלי סירב לפתוח לי עד היום... את הסיפור המדהים הזה)
אוהב אותך מאוד ועכשיו גם מרגיש הרבה יותר קרוב
דרך אגב השם שלי mi ani כלומר מי אני? נובע מאותה תחושה מוכרת של מכורים
וכמו שהגדרת את זה כל כך יפה




אוהבים! ! !

תודה 'מי אני'.

על הכל. הכל.

מדהים הצעד ראשון הזה