האמת היא שאף אחד לא אומר לי מה לעשות, ולמעשה אף אחד אפילו לא מייעץ לי מה לעשות, לכל היותר מציעים לי הצעות שאותן אני צריך להחליט האם לאמץ או לדחות, אבל ההרגשה היא אחרת לגמרי, ואני מרגיש כאילו אומרים לי מה לעשות. למה אני מרגיש ככה? די פשוט, כיון שאני יודע שהם צודקים, וכיון שאני יודע שאני חייב לבצע את הדברים. לא חייב למישהו אחר אלא לעצמי, אם לא אבצע את ההצעות האלו - אני היחיד שיפסיד מכך.

הנה למשל היום, בסיום שיחת טלפון עם הספונסר, אחרי שדיברנו על כל מיני נושאים כחברים בתכנית, היה נושא אחד שהוא העלה כספונסר, ענין הקשור להתקדמות שלי בצעד מסויים. אז בכנות, זה לא כיף שמישהו אומר לי מה לעשות, למרות שהוא בסך הכל הציע לי להמשיך לדאוג לחיים שלי...

מה כל כך מקפיץ אותי כאשר מישהו אומר לי מה לעשות, ולמה שזה יפריע לי אם אני במילא רוצה לדאוג לעצמי ולא באמת בא לי למות בזמן הקרוב? נראה לי שזה בדיוק אותו אינסטינקט שגורם לי לא לרצות לשתף בקבוצה על דברים פחות נעימים, או האינסטינקט שגורם לי להתעכב בצעדים כמו הצעד החמישי ("התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו"). או במילים אחרות: האגו שלי.

והאגו הזה הוא לא חלק נפרד מהמחלה, לא איזה נושא צדדי שמפריע לי להחלים, אלא הוא המהות של המחלה, והניפוץ שלו הוא מהות ההחלמה. קשה לראות את זה כאשר מגיעים להחלמה, אבל הזמן בהחלמה גורם לפקוח את העיניים ולהבין שהסיפור מעולם לא היה המין ולא התאווה אלא אני ורק אני, הכל התחיל ונגמר בראש שלי וזה לא השתנה גם בהחלמה. זה לא שיש לי קרניים ואני איש העולם התחתון, ממש ממש לא, ההיפך הוא הנכון. ממה שאומרים לי בני משפחה ומכרים, אני דווקא איש נחמד, וותרן ובעל עוד כמה מעלות טובות שיוכלו להספיד אותי בבוא היום, אבל רק אני יודע שמשהו בכל זאת לא בסדר עם האישיות שלי וזה האגו.

אז הגעתי להחלמה וקיבלתי ספונסר בשמחה ובששון, ובאמת שכיף לי לדבר ולשמוע ואפילו להודות בפניו בחוסר אונים בעת הצורך, והכל סבבא, עד שהוא פתאום שולף מראה ואני רואה את עצמי ויודע היטב מה אני צריך לעשות, וזאת פעולה של ניפוץ האגו ברמה הכי גבוהה שיש, ואת זה אני לא סובל. הבשורות הטובות הן שאם אני בכל זאת עושה את מה שמציעים לי ולא נותן לאגו שלי להמשיך להתנפח, הפעולה הזאת היא לא חצי תרופה אלא כמעט תרופה מלאה.

אסירות תודה לבורא עולם ששלחת עכשיו את הפוסט,
אני יסביר,
עקב נפילות חוזרות בתקופה האחרונה הספונסר אמר לי להתקשר ל 10 חברים מהתוכנית כל יום ולהשתתף כל שבוע 4 פעמים,
ברגע שהוא אמר לי את זה נלחצתי ושאלתי אותו "אם זה עונש"?
הוא ענה לי שאם אני רוצה לשמור על עצמי זה המצב כרגע, ודיברנו עוד כמה שניות ואמרתי לו לילה טוב,
ואני מסתובב מאז אולי אני צריך להחליף ספונסר, הספונסר לא מבין אותי, ואני אין לי זמן להתקשר ל 10 חברים כל יום, חברים ינתקו לי את הטלפון,
אין לי זמן ללכת 4 פעמים בשבוע, וכו' עוד מלא דברים שהראש החולה שלי מוכר לי סיפורים.
והעיקר כמו שכתבת "אגו"
שהעיקר הבעיה שלי עכשיו מלמעלה נראה לי אגו שזה מאוד מנהל אותי, וכל הפעולות הן להוריד את האגו שלי,
ואני חושב שאני חייב לשמוע בקול הספונסר אפי' שזה דופק לי את האגו,
סליחה על האורך אבל אני מרגיש שכתבת רק בשבילי את הפוסט

לגמרי.

תודה סוד.
מכיר טוב ת'באסה.
אני שונא שאומרים לי מה לעשות. זה גורם לי להרגיש קטן, צוציק, חסר ערך, חסר תבונה, בובה על חוטים. והכי גרוע כשזה מגיע מאנשים שיש להם את פגם האופי של שתלטנות שאז התחושה שלי ממש אמיתי, הנה! רוצים לשלוט בי. (והכי כואב לי כשזה בא מאבא שלי. צעד 4...)
וככה זה נשמע, הושיעה עד מתי תהיה כזה שלוך, אתה צריך לטפח את עצמך, חייב לקנות ... חדש. אתה ייצוגי, חייב להיראות במיטבך.. אוףףף אני שונא את זה!
פעם זה היה מנהל אותי בטירוף, מוציא אותי מדעתי ומעלה בי זעם וטינה. הספונסר הציע לי לעשות על זה צעד 4. וזה שחרר אוהו שחרר.
לא נעים להביט בפגמי עצמי, אבל לדעת שהבעיה האמתית שלי היא שם ולא אצל אבא שלי זה ממש מרגיע. ומאז הלחץ שהרגשתי ממנו עלי ירד פלאים.
כיום בהרבה מהמקרים אלוקים מזכה אותי להמיר כעס וטינה ברחמים וחמלה. וכשהקסם הזה קורה, אני מעלהב חיוך קטן וערמומי, הנה שוב זכיתי למתנת השלווה.
יש פיתרון!

תודה סוד.

אני למדתי שיש 2 אופנים של עבודת ספונסר-ספונסיי:
1. הספונסר אומר לי מה לעשות. (אני כמובן עושה זאת, רק אם אני בוחר בכך)
2. הספונסר "מראה" לי מה עלי לעשות בדר"כ ע"י שיתוף שלו.

הכי קל לי זה לעשות את מה שהספונסר אומר.
כך אני לא חייב לעמוד מול המראה או להתעמת עם פגמי האופי שלי.
אני פשוט עושה בסתמיות את מה שאומרים לי, אני הרי רוצה שיחשבו עלי כ"מחלים" שעושה את כל מה שאומר הספונסר.

אבל, כשהספונסר שלי משתף אותי ומתוך זה עלי לדעת מה עלי לעשות, או שהוא פשוט מעמיד מראה בפני, זה כבר סיפור אחר.
זה כבר הרבה יותר קשה.
פה אני צריך לדעת בעצמי מה עלי לעשות.
פה אני חייב לעמוד מול הפגמים שלי ולעשות את מה שאני הכי לא אוהב לעשות - את הדבר הנכון !!!
אבל כאן נמצאת ההחלמה והמפוכחות הגדולה.
(שמעתי פעם מסר מחבר ותיק שקרא לזה "לאמן את השריר הרוחני")

בהחלמה

תודה רבה סוד, כרגיל בהיר ונוגע. אני פחות מכיר את זה מהספונסר שלי, יש לי פינקס בו אני רושם כל מה שיש לי לשאול אותו (כבר מילאתי כמה וכמה פינקסים) על עצמי ועל אחרים. אנחנו מדברים בקביעות, בפעם היחידה ששמרתי ממנו מרחק - שיתאושש אחר התקף הלב שהוא עבר - הוא התקשר אלי לבית ואמר לאשתי, התגעגעתי לבעלך...

אני רוצה להאיר את דברך דווקא מזוית של ספונסר, כמי שיש לו כמה ספונסיים אני יכול לומר לך שנגעת בנקודה רגישה אצלי, ברשותך אפרט - יש לי ספונסיים שאני גם חבר שלהם, כשהם נתקעים במקום, מורידים הילוך בעבודת התוכנית זה מציק לי גם כחבר, בטח ראית לא פעם מה קורה למי שנופל אחרי תקופה... זה כואב הרבה יותר כשהספונסי חבר שלך.

וכשאתה יודע שהספונסי נתקע ובעצם חוזר לאחור, זה מפחיד. במיוחד אם הוא לא ער למצבו. שאנן או נח על זרי הדפנה. זה קורע. מצד אחד בא לך לצרוח - אחי האהוב, אתה בסכנה. אבל בה במידה אתה חושש שהוא יפרש את מלותיך האוהבות 'כאומרים לי מה לעשות'... ואל תשכח שיש לי גם את האגו שלי, אני הרי יודע איך הוא פועל וחושב, מכיר את הדפוסים של מכור בכלל ואת שלו בפרט...

אני נוהג כמו שהספונסר שלי הציע - לספונסיים חברים אני מזכיר להתקדם, גם כשלא נשאלתי. למה? כי אני עושה איתו את מה שהייתי רוצה שיעשו איתי. לא כל פעם, אני מתפלל לזכור שלא לשאת אף ספונסי אלא רק את המסר, אבל אחרי תקופה אזכיר, חברות אמיתית אמורה לשרוד כזה דבר. 

באותה נשימה נזכור שיחסי אנוש זה דבר מורכב, יחסי ספונסר וספונסי מורכבים שבעתיים, זכו שכינה שורה ביניהם...

שיזכו. כולם.