משהו שמאד עוזר לי:
אם אני יוצא מנקודת הנחה שבבסיס שלי אני אדם מוצלח אלא שמסיבות שונות אני סובל מבעיות רגשיות מאד מאד קשות, אני אשאר תמיד עם ציפיות. גם אם אהיה מוכן להודות שהבעיות הרגשיות שאני סובל מהן מאד קשות, עד כדי טירוף, כל עוד הסיפור שקיים אצלי מגיל צעיר כמה בבסיס שלי אני מוצלח ומוכשר נותר אמיתי בעיני עצמי, לא אפטר מהציפיות. ובלי להיפטר מהציפיות קשה לי להיות אסיר תודה על מה שכן יש לי.
האפשרות השניה שלי היא רק להיום לצאת מנקודת הנחה שההיפך הוא האמת, שבבסיס שלי אני אדם מאד חולה, ועל בסיס המחלה קיימות אצלי יכולות כאלה ואחרות, אבל העיקר היא המחלה. המחלה היא המהות האמיתית של הנפש שלי. מתוך גישה כזו קל מאד להיות אסיר תודה על כל דבר טוב נורמלי ושפוי שמתרחש בחיי, כי הוא מנוגד למה שאמור לקרות לי מצד המהות האמיתית שלי .
אם אני חי בגישה כזו אני דומה לאדם עיוור מלידה, שהעוורון שלו הוא מבחינתו עובדה מוגמרת, הוא לא נלחם איתה אלא פשוט לומד איך להתמודד איתה. הוא לא חי בציפיה מתמדת ומורטת עצבים מתי הוא יתחיל לראות טוב, אלא הוא אסיר תודה על כל אמצעי שמאפשר לו להתגבר על המוגבלות שלו, מודה לביטוח הלאומי על קצבת הנכות שמאפשרת לו להתקיים, אומר תודה למי שעוזר לו לחצות את הכביש.
אם אני חי בגישה הראשונה אני דומה לאדם שיש לו בעיות בראייה והוא מתרוצץ מרופא לרופא, מניתוח לניתוח, ואין לו רגע של מנוחת הנפש. חי במתח מתמיד מה יעלה בגורל ראייתו, ובא בטרונויות כל הזמן לבורא העולם על שהפיל עליו את התיק הזה.
