עד מתי? מה, גם בבית אבות אתגלגל בכיסא הגלגלים או אגרר על גבי הליכון עם הפיליפיני(ת) לתוך קבוצה? שאלתי בעצמי ונשאלתי על ידי אחרים. לא מעטים מביננו בדמיונם הפרוע חוששים שבעת הצהרת הנקיון תעוף להם מהפה פלטת השיניים התותבות... אפשר לפתור את החששן התורן 'ברק להיום' לקוני, ואפשר גם (במידה ויש עם מי לדבר) להרחיב ולענות: אינו דומה השלב הראשון – הבראשית – להמשך ההחלמה והחיים שלאחר מכן.
במאמר זה אנסה לפתוח צוהר להחלמה בוגרת, לתת אופק בהיר יותר ולהרגיע חשש מובן. אתפלל לסיוע ושיהא לתועלת.
צחנת ביב השופכין בבור הספיגה בו חייתי, ערפלה את חושי, טשטשה את מחשבותי לחלוטין, ביאושי לא האמנתי אף ביד המושטת לעברי. רק מחוסר ברירה אחזתי בה. כך התחלתי להיחלץ מהרפש בו שקעתי עד מעל לארכובותי, עמדתי בסמוך לשפת הבור זמן מה משתומם, ללא הכח החזק ביותר שהכרתי הפכתי למבולבל ודי אבוד, מצד אחד לא האמנתי שאצליח להתרומם משם, ומאידך לא האמנתי שלא אשוב לשם...
הגעתי לאמונה שאיני חייב להתאוות, שאפשר לא לפעול על תאווה, לאט. רק כשהתרחקתי עוד מגדת בור הספיגה - מהשימוש האחרון. יום אחר יום נצמדתי לעצת ההולכים לפני באותה הדרך – לפעול באופן קבוע בלי קשר למחשבות ולתחושות, וזה לא היה קל, האתגרים באו, מושאי התאווה לא הלכו לשום מקום רק בגלל שהתחלתי בהחלמה... למרות חוסר היציבות יכולתי לראות שיש אצלי התפתחות של משהו אחר. אט אט האמונה הפכה לידיעה. הכרה במציאות.
שני תהליכים התפתחו אצלי במקביל, על פניו הם היו סותרים, למעשה, כיום אני מבין שהם פועל יוצא האחד של האחר – אם בתחילה התהפכתי לגמרי מכל תאווה, 'הבויילר' שלי נדלק מכל פיפס, טולטלתי לחלוטין כאילו אני בקבוק שצף על מים וכל משב רוח חולף סחף אותי לכיוונו. בהמשך, הגם שהפכתי לרגיש יותר לכל תאווה, הרגשתי כל משב שלה מהר וחזק יותר. נהייתי מודע יותר לקיומה, ראיתי 'אותה באה'. ולמדתי לעשות את פעולות ההחלמה מוקדם יותר.
בשלב הביניים ניתן לומר שהתדירות פחתה והעוצמה גברה. ההסבר פשוט - כששהיתי בתוך 'הבור' צרכתי ממנה כמויות מטורפות, הייתי זקוק לריגוש ומצאתי אותו רק כשהגברתי את הכמויות והעוצמה.. ככל שהתנקיתי מהרעילות של התאווה, כשהרושם שלה בתוכי נחלש, הכח שלה עלי גדל. הבנתי כמה חשוב לשמור מרחק ממנה. לימדו אותי שישנו אחד שיש לו את הכח. התפללתי אליו המון, ביקשתי היא לא תיכנס לתוכי בשום צורה, וקיבלתי במתנה את היכולת לתפקד כמעט כמו כל בן אנוש אחר בקשר אליה.
ככל שהתקדמתי בדרך, ככל שהתקרבתי לכח עליון והתרחקתי 'מבור הספיגה' של התאווה, חוויתי את המציאות באופן נעים יותר. נטול דרמות, היום יום שלי נהיה די יציב. בחסדו הגדול קיבלתי את היכולת לבחור שלא לעלות על 'רכבת הרים' רגשית כזו או אחרת. הנוכחות בחיי אחרים והשתלבות בחברה הופכת למתגמלת יותר ויותר. זו בשורה עצומה למי שחי בשוליים כל חייו וחש עצמו מוקצה מחמת מיאוס. לא כלפי חוץ אלא בתוך נפשו פנימה, תחושות זרות, ניכור חוסר ערך אנוכיות וטינה מזוהות בעודן באיבן, טרם הפכו לצונאמי הרגיל שפירק כל חלקה טובה באישיות.
חברים זו לא המצאה שלי, אלו הם ההבטחות של צעד עשר (עמ' 71 הספר הגדול של AA) - השפיות תוחזר אלינו... נתעניין בשתיה רק לעיתים רחוקות... איננו נלחמים בו ואיננו נמנעים מהפיתוי, אנו מרגישים כאילו הציבו אותנו במצב ניטראלי, בטוחים ומוגנים... כך אנו מגיבים כל זמן שנדבוק במצב רוחני תקין, וזו גם המציאות של צעד 11 (עמ' 72) בעיקר אנו מבקשים שהן תרחקנה מהרגשת רחמים עצמיים וממניעים לא כנים ומחיפוש תועלת עצמית. בתנאים אלו אנו יכולים להפעיל את היכולת השכלית שלנו בביטחון, לאחר הכל אלוקים נתן לנו ראש כדי שנפעל ונשתמש בו...
כיום, אחרי זמן בדרך, התאווה כבר לא מהווה את המכשול התמידי שלי במהלך היום יום, בחסד הכח העליון אני כבר לא הולך ברחוב חרד, ארועי התאווה שלי פחות שכיחים ויש לי ימים ללא תאווה בכלל, וכשהיא באה היא זניחה לעומת מה שהיה בעבר, איני נטרף מכל מראה ברחוב. אינני רואה בכל דמות מושא תאווה, מבין שזו נשמה, לא אובייקט, להבדיל מתחילת דרכי אני מסוגל לדבר עם נשים בענייני עבודה ובכלל (תוך שימת דגש על כללים ברורים) הדבר המרכזי בחיי הוא החיים עצמם.
ההתנהלות שלי ביום יום קרובה מאוד לזו של אדם מהישוב. נורמלית. אני עסוק ביישום מה שלימדוני - להיות בן של אבאל'ה אוהב, בעל, הורה, איש משפחה. אדם המסוגל לקיים קשרים נורמטיבים עם מגוון רחב של אנשים. מפרנס שמשתדל כמיטב יכולתו להתחבר למציאות. אמנם אני זקוק לקבוצות, לקשר עם מכורים כדי שלא אשכח מהיכן באתי. האמת שהיה די לי בכמה חברים קרובים שהפכו לחלק מחיי ושאיתם אני יכול לתרגל את העקרונות הרוחניים, שבפניהם אוכל להאיר כל פינה חשוכה בחיי, שלא אשאיר סודות ששכחתי לאוורר. למצוא פעם ב.. חבר חדש ולנסות להעביר לו את המסר... שתשאר עימי קצת רוח...
אך לא, אינני מוותר על השתתפות בקבוצות החלמה, כנסים סדנאות מרתונים וארועי החלמה, ככל שידי משגת, כי טוב לי בהם, אני בוחר להיות בקשר עם ספונסר ספונסיים כי הקשר הזה עושה לי טוב, זו לא מעמסה, זהו תענוג. לא ניתן להסביר במילים את מה שמרגישים כשזוכים להיות ליד מי שקם לתחיה. אפשר לתאר פעימת עורק ספוג בחמצן טהור מראות מלאות אויר פסגות צלול?
יאמר ברורות, הרצון החולה לא נעקר מהשורש, הכח שלו נחלש. הוא מזוהה מוקדם יותר, יש יותר אמונה וזמן לתגובה שפויה, חופש לתפילה ולבחירה מתאימה. כשם שהדרך למטה לא נעשתה בשימוש אחד, כך גם הדרך למעלה לא תיעשה ביום אחד. וכך גם חלילה הדרך בחזרה למטה לא תעשה בבת אחת, מכור בהחלמה לא נופל סתם כך פתאום ביום בהיר. הוא מתקרב לאזורי הסכנה, לעתים במהירות, לעיתים לאט יותר, אבל תמיד הוא יזדקק לזמן עד שיסיר את ההגנות שלו. זה פשוט לא קורה יש מאין כמקודם. כמו ההחלמה, ההידרדרות גם היא תהליך.
אצל רוב המכורים הפוטנציאל לשימוש יישאר קיים, לתמיד. יותר מאצל כל אדם. אך עבודה נכונה תרחיק את הסבירות שלו, כשם שהמטפס על קיר חלק נידרש לקבע יתדות, כך למכור יש לא מעט פעולות המהוות עבורו עוגן אמיתי, פעולות שמקבעות את החלמתו - ספונסר קבוצות ספרות ספונסיים, שמירה קפדנית על כנות פתיחות פעולות הפוכות... אם 'היתדות' במקום, לא סביר שהמכור יצנח באחת לתוך המדמנה שוב.
אם תהליך הטיפוס יעצר, אם הוא יחדל מלתקוע יתדות נוספות, ואלו הקיימות לא יתוחזקו כראוי, עלול לבוא 'משב רוח' ארוע מכביד שיערער את יציבות 'היתד' הקרובה, היא עלולה להיתלש ממקומה, ולאחריה זו שבעקבותיה... מה שיתחיל רצף אירועים העלולים להשיב את המכור בחזרה אל בור הרפש, זה לא יקרה בבת אחת, אבל זה יקרה. בוודאות.
נתפלל שנזכור - לא הבראנו. זו מחלה כרונית שלא נרפאים ממנה, לומדים לחיות בהתאם לה בשלום. מי שנמצא מספיק זמן בעסק הזה יודע שאלו הם עובדות מדממות.
שנזכה להתרחק עוד קצת מבור הספיגה. היום.
