באחת הקבוצות הראשונות בהן השתתפתי, עלה הנושא של הכניעה, וחבר חדש שאל האם הכוונה להיכנע רק על התאווה או על כל החיים. לדבריו הוא מרגיש חסר אונים מול התאווה, אבל הוא לא מרגיש שאבדה לו השליטה על החיים, ולא מתחבר לקטע של כניעה על כל החיים ועל כל מה שיש. הוא היה מוכן להתחיל לצעוד אבל הנושא הזה היה מאוד בעייתי עבורו.

אחד החברים הקריא בתגובה קטע מהספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית ההחלמה מהתמכרות למין) על כך שלא יכולנו להיכנע רק על התאווה, והיינו חייבים להיכנע על הכל. מאז, אין ספור פעמים ראיתי את ההתגלמות של הדברים האלו. השחרור צריך להיות מלא לגמרי, וכל זמן שאני ממשיך להחזיק את חוט העפיפון, למרות שזה נראה ששחררתי - בעצם אני עדיין תקוע באותו מקום.

יום שישי האחרון היה לי יום קשה מאוד עם הילדים. הם החליטו ברוב קולות להוציא את אשתי ואותי מדעתנו. במשך כמה שעות לא הפסיקה המוזיקה של "אמא, הוא הרביץ לי", "אבא, הוא לקח לי", ומעל כל זה התינוק דואג לרעש רקע קבוע, והגדולים כמובן לא טמנו ידם בצלחת והוסיפו בכלי הקשה שונים, הן אחד על השני והן על כל מה שזז. בקיצור - בלאגן רציני. מה לא ניסינו? הבטחתי גלידה, צעקתי, שלחתי לעונש לחדר, התחננתי, דיברתי יפה, דיברתי לא יפה, חיבקתי, אמרתי שנמאס לי, וכן הלאה וכן הלאה. הצד השווה שבכל זה הוא שהכל עזר לנו קדחת, והמהומה נמשכה.

בלילה היינו אובדי עצות ודיברנו על המצפה לנו מחר. חשבנו "לעשות סדר" או "לקבוע גבולות", דיברנו על "להעניק אהבה" וגם חשבנו על הפרדת כחות של הבנים והבנות, אבל בסופו של דבר כאשר סיימנו לדון בכל התכניות ותכניות הגיבוי - היה ברור שזה לא באמת יעזור לנו.

אז כמאמר הפתגם "כאשר הכל נכשל - הגיע הזמן לקרוא את ההוראות", החלטנו לבדוק מה יש לתכנית 12 הצעדים להציע. כרגיל זה היה מאוד פשוט, אבל מאוד קשה. לשחרר? לא בא בחשבון. אנחנו לא יכולים לשחרר את הילדים שלנו, הם "שלנו". ואז נזכרתי במה שהספונסר שלי היה אומר כאשר חשבתי שאני חייב "לעזור" לאשתי. הוא היה אומר לי לזכור שגם היא בת של אלוקים, לא נכדה. אלוקים שדואג לי - ידאג גם לה.

עם הילדים זה היה יותר קשה. הם שלי או של אלוקים? תמיד חשבתי שהם שלי, ופתאום מסתבר שהם בכלל ילדי האלוקים. לי יש תפקיד מסויים לעשות אבל האחריות אינה שלי ומעולם לא היתה שלי. בסוף החלטנו להרפות, מסרנו את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו, והחלטנו שנעשה רק את מה שמוטל עלינו, בלי לדאוג לתוצאה.

היתה לנו שבת מדהימה ביותר. השקט הפנימי שלנו הקרין בלי ספק החוצה, והילדים התנהגו אחרת לגמרי. כן, הם רבו מידי פעם ולא בדיוק שמרו את הבית נקי כמו בית מרקחת, אבל היתה לנו שבת שפויה לגמרי. עבורי - זאת היתה הכניעה המדוברת, והיא לא היתה קשורה לתאווה, היא היתה קשורה לחיים שלי.

חזק.

לא קל ליישום אבל נכון.

תודה. הייתי זקוק עכשיו לדוגמה הזו עם הילדים.

אני שמתי לב יותר מפעם אחת שהכניעה צמודה לקבלה ושניהם גם יחד צמודים לשלווה...

ככל שאני נכנע יותר אני מקבל את המצב יותר (או הפוך. לא יודע) וככל ששני הדברים מגיעים יותר כך אני זוכה לשלווה...

המציאות לא תלויה בזה ולא תשתנה מחוסר קבלה/חוסר כניעה. הדבר היחידי שיתשנה זה שלוות-נפשי

לא הבנתי כיצד זה קרה? מה עשיתם הייתי שמח מאוד לדעת.
תודה רבה, באמת סיפור מדהים.
אני בטוח שהקרנת שקט נפשי זה הפתרון, אך לא הבנתי כיצד עשיתם זאת..

שמעתי מחבר ותיק שמאוד עזר לו להתנהג כאילו הוא מאמין וכאילו הוא משחרר ומוסר

תודה סוד

לפני זמן לא רב שיתפתי על קושי עם הילדים. אני בטראומה שפגמי האופי והאלרגיות שלי עברו אליהם גנטית. ולקחתי לעצמי אשמה כשזיהיתי פגם בהם.
בזכות צעד 4 קיבלתי המון שחרור רגשי. אני מתייחס אל פגמי האופי כאל נתונים עובדתיים. יותר מקבל אותם. יותר מזהה אותם על המפה. פחות מנוהל ואשם מהם.

וכשאני מרפה, אני שם לב שבעצם אין בעיה. רק בראש שלי היתה הבעיה. אני ראיתי פשע במה שהם עשו מתוך שובבות ילדות.

ממש בשבוע האחרון, שיגעו אותי ואת אשתי לגמרי. מכירים את זה שאחרי שמשכיבים אותם לישון הם נזכרים בכל מה שלא עשו... שירותים, צחצוח שיניים, בקבוק, וכו'...
הרגשתי שאני מאבד שליטה. נזכרתי בצעד 3. מסרתי את המקרה לאלוקים. התפללתי לעשות את הדבר הנכון. תפילת השלווה נפלאה במיקום הזה. בטח תפילת צעד 3.
ובמקרה (או לא) זה הסתדר. אני יודע שלא תמיד זה חייב להסתדר לפי ראות עיני. אבל זה הסתדר. בלי צרחות בלי עונשים. רק עם חיבור רוחני.

תודה לתכנית הנפלאה הזו שמשחררת כל כך הרבה סתימות.