בשבתון האחרון של ה JSS (שבתון למכורים למין המיועד ליהודים), היה חבר וותיק (נקי כשלושים שנה) שסיפר בדיחה מפורסמת על יהודי עשיר שעל דלתו התדפק עני מרוד שהתחנן לקבל משהו לאכול כי הוא גווע למוות. העשיר כיבד אותו בחתיכת דג מקולקלת. למחרת הודיעו בבית הכנסת שיש יהודי מאושפז חולה אנוש (כתוצאה מאכילת הדג המקולקל), והעשיר מיודענו הלך לקיים מצוות ביקור חולים. ביום השלישי הודיעו על הלוויית העני, והעשיר כמובן נטל חלק בראש. גם ביום הרביעי זכה הנ"ל במצווה רמה ונישאה של ניחום אבלים.
בסיום השבוע אמר העשיר לאשתו בסיפוק רב שהוא קיים ארבע מצוות חשובות כל כך השבוע, והוא שמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו. הבעיה היחידה היתה שהוא שכח שאנחנו לא עסוקים כאן בצבירת מצוות אלא רוצים לעשות מצוות בגלל המהות הפנימית שלהן. הוא היה כל כך עסוק במרדף אחרי המצוות, עד שלא שם לב שבמו ידיו הוא הורג את העני.
בתקופה האחרונה עברתי זמן מאוד עמוס מכל מיני בחינות, הן בעבודה והן בבית, הן מבחינה רגשית והן מבחינת זמן ומאורעות. בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, נשארתי מחובר לתכנית כל הזמן, בהשתתפות קבועה בקבוצות ובקשר רציף עם החברים הן בטלפון והן במפגשים נוספים. יחד עם זה, בתקופה הזאת לא התקדמתי על עבודה בצעד מסויים, מה שנתן לי הזדמנות לבדוק היכן אני עומד עם הצעדים לא רק כסדרת פעולות חד פעמית, אלא בעיקר כדרך חיים.
במילים אחרות, יכולתי לראות הפעם את תוצאות ההתעוררות הרוחנית של הצעדים, ועד כמה באמת החיים הרוחניים הפכו לשגרה. אפשר לשייך את זה לצעד העשירי ("המשכנו בחשבון הנפש") או לצעד השתיים עשרה ("בכל תחומי חיינו"), אבל אני חושב שזה לא מדוייק לשייך את זה לצעד ספציפי אלא יותר ל"רוח הצעדים".
יכולתי לראות האם אני עסוק בלצבור ימים נקיים או שהנקיות היא משהו מעבר למספר היפה. זה היה זמן לבדוק האם אני עושה את פעולות התכנית רק כדי לבצע אותן, או שיש משמעות לכך. האם אני "אוסף מצוות" או מתחבר למהות שלהם, לנשמה, לתוכן הפנימי.
אז כמובן, אני רחוק מאוד מלהיות מושלם, ואני מודה לאלוקים כאשר אני מצליח להתקדם, ושמח שהצלחתי להפנים (לפחות באופן חלקי) שהתכנית שלנו היא לא תכנית לשלימות אלא להתקדמות. האם תמיד נהגתי לפי רוח הצעדים? ברור שלא. האם תמיד פעלתי כפי שאמור לפעול אדם שחי חיים רוחניים? התשובה שלילית כמובן. אבל יחד עם זה הרבה פעמים ראיתי שהדברים באים בטבעיות, ועל זה אני שמח. יתירה מכך, ראיתי דוגמאות בהן נכשלתי בפעם הראשונה, אבל הצלחתי בפעם השניה, מה שאומר שאני בכיוון הנכון.
ערב אחד היתה לי שיחה סוערת עם עמית לעבודה ובמהלכה הטחתי בו האשמות. אחרי סיום השיחה התחלתי להרגיש את זה מגיע מבפנים. תחושה של ריקנות, חלל כזה. לא הייתי צריך להמתין לצעד תשע ובחסד אלוקים היתה לי את הנכונות להרים טלפון מיד וליישר את ההדורים. כך גם כאשר פתאום השתלט עליי הרגש המוכר של הצורך בשליטה שהתחיל להוציא אותי מדעתי, לא הייתי צריך להמתין לצעדים ארבע עד שבע ובמקום זה ביצעתי אותם מיד. זה הגיע מבפנים ובטבעיות.
נראה לי שזאת המהות של התכנית. לא רק לעשות את הצעדים פעם אחת אלא בעיקר ללמוד איך לחיות נכון. זה כמו ללמוד נהיגה על הילוכים. בהתחלה זה קשה וצריך כל רגע לשים לב מה עושים, אבל אחר כך זה נהיה טבעי. בעליה מורידים, בירידה מעלים, יד אחת על ההגה, השניה על ההילוכים והשלישית בפלאפון, הרגליים מתואמות והראש בכלל רץ קדימה. זה הופך לחלק מאיתנו.
