אחד ההבדלים הבולטים ביותר בין שיטת 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות לבין שאר השיטות הפסיכולוגיות הוא הענין הרוחני. בעוד רוב המטפלים רואים בהתמכרות מחלה נפשית, הרי שבצעדים אנחנו מדברים על מחלה בעלת שלושה מאפיינים שנפשי הוא רק אחד מהם, ואילו השניים האחרים חשובים לא פחות: פיזי ורוחני.
החלק הפיזי הוא מה שאנחנו קוראים אלרגיה, והטיפול בו הוא רק בכך שאנחנו נזהרים שלא לגעת בשום דבר של תאווה, בדומה לאדם אלרגי לבוטנים שהתרופה למחלתו היא פשוטה: הפסקת אכילת בוטנים. לעומת זאת רובה של תכנית הגמילה עוסקת דוקא בפן הרוחני.
אז מה הכוונה שאנחנו חולים מבחינה רוחנית? ברור שאנו כאנשים דתיים מיד חושבים על התפילות שהפסדנו, ההידורים שפיספסנו, ומעל הכל - כמובן העבירות שעברנו, ומה יותר מתאים לכך אם לא שימוש מטורף בתאווה במשך שנים ללא הפסקה... אלא שאם זאת היתה מחלתנו הרוחנית - רבים מאיתנו לא היו חולים בכלל, וגם אם כן - לא היינו צריכים 12 צעדים אלא היינו פשוט מתחזקים בתורה ובמצוות והכל היה בסדר. אולי המקרים הקשים היו צריכים להתאשפז בבני ברק באיזה כולל, והמכורים הקלים היו מקבלים היתר מהבד"צ להתגורר בערי הלווין החרדיות. מי שהיה באמת מצב קל - היה יכול להרחיק ולהתגורר בהתנחלות מבודדת.
טוב, די ברור שזה לא הענין. בשבתון של JSS (ארגון ליהודים מכורים למין), שמעתי מסר מחבר שוותיק עשרות שנים. הוא רצה להדגים את ההבדל בין דת לרוחניות וסיפר את הבדיחה הידועה על העשיר שעל דלתו התדפק עני רעב למוות. העשיר שמח מאוד לקיים מצוות הכנסת אורחים והעניק לו פיסת דג מקולקל. למחרת הודיעו בבית הכנסת שיש עני מאושפז במצב קריטי בבית החולים, והעשיר מיודענו הלך בשמחה לקיים את מצוות ביקור חולים. למחרת הודיעו בבית הכנסת שיש עני שנפח את נשמתו, והעשיר שמח לקיים את מצוות הלווית המת. למחרת הודיעו על משפחה עניה היושבת שבעה, והעשיר שמח לקיים את מצוות ניחום אבלים.
בסיום השבוע חזר העשיר לביתו ואמר לאשתו בסיפוק: אח, איזה שבוע מלא במצוות עבר עליי, גם הכנסת אורחים, גם ביקור חולים, גם הלווית המת וגם ניחום אבלים...
ככה זה כשאנחנו עסוקים בלאסוף מצוות, במקום לחיות את הנשמה שלהם. הבדיחה הזאת מדגימה היטב אדם שהוא דתי מאוד - אבל לא רוחני בכלל. כמובן שיש גם מקרים הפוכים בדיוק של אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות אבל הם אנשים רוחניים, כיון שהם משתדלים לחיות חיים מלאי משמעות, חיים של עקרונות במקום אישיות, חיים של שאיפה להתקדמות כל הזמן, וכן הלאה. ובנקודה הזאת אני חולה. לא משנה עד כמה קיימתי או לא קיימתי מצוות, אבל רוחניות בפירוש לא היתה אף פעם חלק מהחיים שלי.
ומכיון שהמחלה שלי היא בבסיסה רוחנית, אז גם הפיתרון הוא בבסיסו רוחני. עיקר הפיתרון נעוץ בצעד השלישי: "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו". שני הצעדים הראשונים הם הקדמה לאותה החלטה, ושאר הצעדים שלאחריו הם הביצוע שלה, אבל השינוי מתרחש כאשר אנחנו עוזבים את ההגה ונותנים לאלוקים את השליטה על החיים שלנו.
