מכירים את התחושה שאין ברירה אבל צריך 'לבחור את סוג הרעל' המועדף לבליעה? כזה שאפשר לשרוד אותו כי הוא יזיק פחות? לא פעם הרגשתי כך בעומדי בפני שתי ברירות בלתי אפשריות. מה שלא אעשה אצא לא טוב. אפעל מתוך פגמי האופי. בבחינת אוי לי ממחלתי ואוי לי ממחלתי. תקוע בין 'פגם' הפטיש 'לחסרון' הסדן... חוסר אונים.

בהחלמה למדתי שעם המפוכחות מגיעה 'הדרך השלישית' - אופציה נוספת. כזו שמאפשרת לעשות הפוך עבור שני הכיוונים החולים. שתמיד יש להיכן לגדול. אתן לכם דוגמא אישית מדילמה אמתית של הימים האחרונים. שני פגמי אופי שהתנגשו לי הולידו אופציה נוספת.

הפגם הראשון הוא קמצנות. אני קמצן. למה? זה סיפור ארוך, בואו נאמר בקצרה שבגלל חוויות של חֶסֶר בילדות אני מייחס ערך גבוה (מדי) לכסף, הקמצנות שלי באה לידי ביטוי גם בתוך ההחלמה בתחומים רבים, למשל 'במסורת 7' (כשאוספים כסף לצורכי הקבוצה) לוקח זמן עד שהיד מצליחה להיכנס לכיס... פתאום איני מבין בשביל מה צריך כל כך הרבה... הרי לא חסר להם כלום... כשיהיה 'צורך אמתי' בטח שאתרום... ועוד כהנה על זה הדרך.

אתגר קמצני משמעותי נוסף הוא כל הקשור בנסיעות ברכב שלי, מחיר הדלק המשתנה חדשים לבקרים (ליתר דיוק בחצות הליל) בעקבות מצב רוחם של פקידוני האוצר, מדיר שינה מעיני. לצערי אין לי תחנת דלק בחניה, וגם לא מכונת דפוס שמוציאה שטרות ללא הבחנה. מצב חשבון הבנק שלי ידע ימים יפים יותר... המינוס גדל ואני אנה אני בא... מחוסר ברירה התרגלתי 'לחסוך' בנסיעות, להעדיף נסיעה משותפת, כשמתאפשר לי לא אהסס להצטרף למישהו שנוסע לאותו כיוון.

פגם האופי הנוסף הוא - הפחד מאיבוד שליטה. מקטנות התרגלתי 'לשלוט'. כשקורים לי אירועים שאיני יכול לנווט, כואב לי. אני פשוט לא רגיל 'לשבת ליד הנהג' (תרתי משמע) בכל פעם שנדרשתי לכך, זה עלה לי בבריאות. סבלתי. גם בהחלמה. הנסיעה ליד נהג לא מיומן כמוני מפחידה אותי. מאוד. (לצערי הגדול לא הכרתי אף נברא עם מהירות תגובה ומיומנות נהיגה כשלי)

אינני יכול למנוע מהרגל להינעץ בכח לתוך השטיחון, לא הצלחתי לעצור אותה מלחפש את דוושת הבלם ובאין ברירה האינסטינקט שלי הוא ‏'לעזור' לנהג הלא מוצלח... להתעניין 'בנימוס' האם הוא מכיר את הכביש ולהזכיר לו לעצור להאט או לאותת, במקרים חריגים אני עלול לומר לו שראיתי לא מזמן ניידת ממתינה מאחורי העיקול... רק בגלל החובה הקדושה, להציל את הנפשות מידי המתנקש התורן - פיקוח נפש... לא?!

ולאחר ההקדמה הארוכה הגענו לדילמה – הייתי אמור לנסוע ליעד הנמצא מעבר לכביש צר. תלול. מאוד. ידעתי שאדם נוסף אמור לנסוע לשם. איך אסע. איתי או איתו? נסיעה ברכב שלי תעלה דלק (גם הבלמים ישחקו) להצטרף לנסיעה ברכבו? לא בא בחשבון. בוודאות אחטוף אחד מהשניים, התקף לב או שבץ מוחי...בעיה, אה?

רגע לפני שאני מחליט שאני יותר קמצן מפחדן, נזכרתי באבא אוהב. התפללתי אליו. ביקשתי בעיקר תבונה. כשסיימתי לדבר איתו ידעתי מה עלי לעשות - אשאל את הנוסע הנוסף מה יותר נח לו. אם יעדיף את רכבו אצטרף אליו והוא רחום יכפר עוון. מקסימום ת.נ.צ.ב.ה. ובקשר לקמצנות אשלם לו דמי נסיעה (בזול) שאלתי. הוא רצה לנסוע ברכבו...  מילמלתי וידוי ועליתי לאוטו שלו. הודיתי בפניו בחוסר הכח מול הפגמים הפעילים שלי ויצאנו לדרך.

לא בכוחי, שתקתי. דברנו על דא והא אך על הנסיעה לא אמרתי מילה. גם לא כשראיתי את קלשונו של מלאך המוות ניבט אלי מהתהום הפעורה תחתינו. ידעתי שאלוקים דיבר מגרונו בזמן שבאתי לשלם לו על הנסיעה והוא אמר לי לשים את הכסף שתיכננתי לתת לו במסורת שבע...

תודה אבאל'ה שנתת לי אופציה נוספת.   

מוכר עד כאב, כששני פגמי אופי נפגשים זה אףפעם לא נגמר אצלי טוב

נראה לי שבעיית השליטה אינה בעיה נוספת אלא זו הבעיה היסודית שעומדת מאחורי כל ההתמכרויות. התחושה של חוסר שליטה היא הגורם להתמכרויות.

תודה לכם. 'ולמבורך', שלום לך וברוך הבא. יתכן בהחלט שיש אנשים שבעיית השליטה אצלם היא הדומיננטית. אצלי, למרות שיהיה מי שיטען אחרת, כנראה שלא. שים לב -  אין לי ספק בצורך הקיומי שלי בשליטה אך מהכרות איתי נדמה לי שהבסיס עליו יושבת ההתמכרות שלי מורכב יותר, חשתי שונה ואחֵר ולכן חיפשתי אחַר שייכות חום וערך. שתורגמו לתנועת מלקחיים של לקיחה מתמדת מחמת ריכוז עצמי גבוה ואנוכיות.

הבדידות הזו תובלנה על ידי בלא מעט יהירות-גאווה פחד בושה ואשמה. ובגלל שההישרדות המשפחתית והחברתית אילצה אותי להעמיד פנים תמידית מה שהפך את הרמאות לטבע שני שלי. הסטירה הפנימית המטורפת הזו כוסתה שנים על ידי תאווה. בהצלחה נדירה. כשהמחיצות שבין הדמויות קרסו, תיחזוק הכשלים הרגשיים הפך לבלתי אפשרי. נדרשו ממני יכולות מעל לכוחותי. החגיגה נגמרה.

אתה יכול לומר בהחלט 'שחוסר השליטה' בחיי, הקריסה - חלקו השני של הצעד הראשון - הביאה אותי לתוכנית. וזו כנראה תהיה האמת, אך לא היא מה שעומד מאחורי ההתמכרות שלי. אם היית לוחץ אותי לקיר ואומר שעלי לברור רק פגם אופי אחד מכל הרשימה דלעיל, כיום ממבט של נס המתמשך שמונה שנים שבעה חודשים וחמישה עשר ימים, נראה לי שהייתי בוחר בדחף הבראשיתי לשייכות חום וערך.

בהחלמה.

פוסט מיוחד!

מזדהה מאד עם הכל. כולל התיאורים..

צריך פשוט לזכור את זה מדי פעם שיש את האופציה השלישית הזאת.

תודה רבה.

בוקר טוב.
אצלי עד ההחלמה החיים כולם הם מסע בלתי נגמר בין שתי אופציות של כישלון, אשתי תדחה אותי מצד אחד אם אגיד שאיני יכול, והמשגיח יכעס עלי אם אגיד שאני יכול. אימא שלי תרגיש אכזבה ממני אם לא אתקשר, אשתי תשתגע מהשיחות הארוכות ביום שישי באמצע המקלחות של הילדים אם אתקשר...
הדרך השלישית היא משהו חדש בשבילי.
השלב שקודם לה, הוא קבלה של המצב כנתון. כשהפסקתי לנסות גם וגם והתחלתי להסכים לוותר, על ניהול ההצגה ועל האשליה שאפשר גם וגם, התחלתי לבחור. זה היה מפחיד, ועדיין מפחיד, זו דרך חדשה לי ולפעמים אני רק רואה את האופציה השלישית אך לא מצליח לצעוד בדרך הזו, מה שמחזיר אותי לאחת הדרכים המוכרות הכואבות מחד אך הידועות לי מאידך.
למעשה, זה עיקר המקום בו אני נמצא  בחיי ההחלמה שלי. הנכונות לשנות הנגזרת מהקבלה של המצב, וההסכמה לוותר תוך הכרה במשמעויות האישיות והרגשיות של המניעים שלי. (או במילים אחרות: צעד עשר וצעד שבע).

תודה על ההדגמה
נתן במתנה

נתן במתנה

תודה איש יקר, אכן, צעד שש + צעד שבע = הכרה בפגם ונכונות לויתור על הפונקציה שהוא ממלא + בקשה מהכח העליון להסדרה, מתוך קבלת המיקום העכשוי = ענווה, וגיבוי הבקשה בפעולה המצביעה על נכונות. וכן, כשעושים את זה בזמן אמת, צועדים את צעד עשר המאגד בתוכו את הצעדים 4 - 9. אוהב.