בשעתו נכתב שירשור תחת הכותרת הזאת, ושם העליתי את מחשבותיי בנוגע לחצי הזה של הצעד הראשון.
היום אחרי שכמה דברים השתנו, אני יכול לומר שאני מזדהה עם החצי צעד הזה הזדהות מוחלטת. הגעתי להבנה שאכן אבדה לי השליטה על החיים לגמרי.
לפני כמה שבועות התחלתי פרויקט מסוים, עברתי את השלבים הראשונים, ועברתי לשלבים האמצעיים, ואין לי מושג איך ולמה אני מגלה שאני לא מסוגל להתקדם בפרויקט אפילו צעד אחד נוסף קדימה. ורק בגללי. זה פלא עצום וזעזוע גדול מאוד בשבילי.
יש לי את כל הכלים הדרושים כדי להתקדם עם הפרויקט, יש לי את כל הזמן שבעולם בשביל זה, יש לי תמיכה מלאה מהבית אשה וילדים להצליח, ולמרות זאת אני יושב ומבזבז שעות על גבי שעות על כלום. לא על תאווה, לא על בריחה, על כלום. אין לי איך להסביר את זה, אין לי איך להבין את זה, אבל העובדה היא עובדה: איבדתי שליטה מוחלטת על עצמי, אני לא מסוגל לזוז, כמו תינוק שרק עכשיו נולד וצריך שאחרים ירימו אותו, וילבישו אותו ויאכילו אותו וכו'.
אני מרגיש את איבוד השליטה למרות שזה מדובר רק על פרויקט מסוים ולא שכל החיים שלי משובשים לגמרי ואני מתגולל ברחובות. ב"ה אני בעל ואבא לתפארת, ומנהל כמה דברים כמו שצריך, אבל פתאום פה שזה משהו מרכזי גיליתי שאבדה לי השליטה לגמרי.
אמת, הגעתי לתובנה הזאת, אבל זה גם שובר אותי ומאוד לא קל לי עם זה, מאדם חזק עם כל האפשרויות פתוחות בפניו, פתאום אני כמו זקן חסר ישע על כסא גלגלים, ושום דבר לא יכול לבד. והקושי העיקרי הוא כאשר אני בשיא כוחי בכל המובנים ב"ה.
חשוב לי להוסיף עוד שבשונה מפעם היום אני לא עושה 'שריר' כדי לשנות את המצב. גם בעבר היו תקופות שהיה לי קשה עם עצמי בנוגע למשמעת ותפקוד ואז הייתי מכריח את עצמי "לתפוס את עצמי בידים" ולבצע משימות.
לא קל. ה' תעזור. יהי ה' אלוקינו עמנו זה גם בקשה וגם הבטחה.
