שלום
הפסוק שבכותרת תפס אותי, המדרש אומר על פסוק זה "דיו אשר הוא חי"
אתה חי, אז מה אתה מתאונן מתלונן ובסוף גם מאונן,
המחלה שלנו היא פיזית רגשית ורוחנית כך מקובלנו,
ולכל אחד מההיבטים הללו ביטוי בפועל,
המימד הפיזי יבוא לידי ביטוי באובססיות תאווה ואוננות פנטזיות ושאר מרעין בישין,
ואילו המימד הרגשי במה הוא בא לידי ביטוי?
שמתי לב על עצמי וביתר שאת בתקופה האחרונה שאני קוטר מקצועי,
אני ביקורתי ושיפוטי כלפי עצמי, אשתי, ילדי, עבודתי, חברי, וכל מה שזז וגם מה שלא,
כשאני במוזה הלא נכונה אני פשוט משפריץ תלונות וביקורת לכל הכיוונים,
אני הופך לנרגן חסר שליטה שממש ממש לא נעים להימצא בקירבתו, עאכו"כ להקלע לקו האש,
ולמרות ש99% מההתאוננות הרגשית הזו מתרחשת בתוך הראש שלי, התדרים השליליים מוקרנים החוצה ונקלטים בסביבה.
ואני שואל את עצמי ואתכם מה זה משרת אותי, מה אני מרוויח מקיטורים אין סופיים וחוסר שביעות רצון תמידית,
האם זה שכולם והכל לא בסדר נותן לי לגיטימציה לעשות מה שבא לי?
האם זה רק אופציה להרגיש כ"כ בלתי נסבל עד שאיני יכול לשאת זאת ועלי פשוט לברוח אל השקט המדומה של התאווה?
או שאולי זה פשוט דפוס מנטלי של נפש המכור?
האמת שתמיד הייתי כזה אבל לאחרונה אני נעשה מודע יותר ויותר לרגשותי ולתחושות שאני משדר סביבי,
הספונסר שלי טוען שעם ההתקדמות אנו נפנים לטפל ברבדים עמוקים יותר של המחלה
והאוננות הרגשית הזו קרי ההתאוננות, היא אחת מהשלבים,
וככל שאנו מתקדמים בדרכנו הרוחנית אנו מודעים לפגמי אופיינו המפעילים אותנו, הטינות והכעסים , הפחדים והלחצים,
המודעות הרגשית היא כנראה השלב המקדים למפוכחות רגשית.
וכמו ששמעתי על אחד מותיקי AA שאחרי 50 שנות מפוכחות יש לו הגדרות נקיון מתקדמות ואחד מהם זה שיפוטיות...
אז בשלב א' הפסקנו עם האוננות
ובשלב ב' עלינו להפסיק עם ההתאוננות,
והיה אם התקדמנו בהתפתחותינו, אזי נדע שלום עם עצמנו , עם משפחתינו וידידינו, ועם אלוקים ואדם,
אז למה לנו להתאונן
באו נחיה
מוטי
