נכה אהבה מצמיח רגל חדשה

רציתי לשתף בתובנה חשובה ומעניינת שעלתה לי אתמול בזמן לימוד בחברותא של "הספר הלבן" (תודה ל"מתחדש בטובו"). למרות שקצת הארכתי כאן, נראה לי ששווה לקרוא. מי שיש לו כוח, מוזמן לערוך גירסה מקוצרת...

בסוף הקטע המתאר את "הבעייה", שאותו נוהגים לקרוא גם בקבוצות 12 הצעדים, נאמר כך: "קודם מכורים, אחר כך נְכֵי אהבה. לקחנו מאחרים כדי למלא את מה שהיה חסר בנו. רימינו את עצמנו שוב ושוב, שהגבר הבא, או האישה הבאה יושיעו אותנו, ולמעשה איבדנו את חיינו", עכ"ל. 
תמיד הקטע הזה היה לי קצת עמום, אבל המשכתי הלאה. בלימוד העיוני בחברותא, זה כבר יותר הטריד אותי. מה זה "נְכֵי אהבה"? איך מתוך זה שאני מכור אני הופך להיות "נכה אהבה"? ???
מתוך השאלות האלה, הגעתי לתובנה שלדעתי היא חשובה, גם אם אינה עולה לגמרי בקנה אחד עם הפשט של הספר הלבן (והרי רבים וטובים מעלים מידי יום תובנות בדברי הראשונים, על אף שאינן מסתדרות לגמרי עם דבריהם... ).

כהקדמה לדברים, ברצוני להביא עיקרון חשוב מתוך "הספר הצהוב" (הכולל בתוכו שני חיבורים: "ההחלמה מתמשכת" ו"כלים מעשיים להחלמה"), שקראתי כמה שעות קודם לכן:
במאמר "עוד מבט על התאווה", המחבר מחלק בין שני סוגים של תאווה: "תאווה יכולה להיות פאסיבית ואקטיבית".
א. התאווה האקטיבית- רצון לקחת את האחר. "ניסיון לשאוב מישהו עם או בלי הסכמתו". (ובקיצור, במילים של "הספר הלבן": "התאווינו").
ב. התאווה הפאסיבית- רצון להילקח בידי האחר. "רצון להישאב לתוך האחר". (ובקיצור, במילים של "הספר הלבן": "רצינו שיתאוו לנו").
במילים אחרות, המכור תמיד מבקש להימצא מעל או מתחת, להיות שולט או נשלט. אט אט, הדבר נכון לא רק לגבי המיניות שלו, אלא מחלחל לכל תחומי חייו. בכל מערכת יחסים עם אדם אחר, ירגיש המכור את עצמו מעל או מתחת לאותו אדם.

ככלל, אהבה מתממשת אך ורק כאשר שני אנשים המצויים במערכת יחסים, חשים שותפים שווים באותה מערכת יחסים (יוצאות מכלל זה מערכות יחסים של אב ובן, רב ותלמיד וכדו').
אנו, כמכורים, איננו יכולים לנהל מערכת יחסים של שוויון אמיתי, אלא אך ורק מערכת יחסים של שליטה או הישלטות, איננו מסוגלים להגיע לאהבה. כמו שאדם נכה אינו מסוגל ללכת, כך אנו "נְכֵי אהבה". אנו נכים ביחס לאהבה, ואיננו יכולים לאהוב באמת.
אכן, "קודם (היינו) מכורים, אחר כך (מתוך כך, גם) נְכֵי אהבה". "רימינו את עצמנו שוב ושוב, שהגבר הבא, או האישה הבאה יושיעו אותנו", על ידי כך שנשלוט בהם וניקח אותם לעצמו, או נִישָׁלֵט על ידם ו"נִישָאֵב" לתוכם".

האם אין לכך תקנה? דומה, כי בתכנית 12 הצעדים, במסגרת הקבוצה, אנחנו עובדים בדיוק על נקודה זו של יצירת מערכת יחסים שיש בה את מימד השוויון.
אנו מגיעים לקבוצה, ושם "איננו מזכירים את המקצוע המסוים שלנו, הנטייה הדתית, סיווג חברתי, הכנסה... או השתייכויות חיצוניות אחרות... איננו מוגבלים על ידי התוויות הרגילות, הציפיות  והתפקידים שמזוהים איתנו בחיים שלנו "בחוץ". אנו יושבים במגש כשווים, כשיש לנו בעייה משותפת של סקסהוליזם, במקום לשבת כבודדים המפולגים על ידי רמות חברתיות או מקצועיות" (מתוך הספר "צְעַד קדימה לפעולה").
מימד השוויון קיים גם אצל גם בעלי התפקידים שבקבוצה, שהרי "מנהיגינו אינם אלא משרתים שזכו לאימון. אין הם מושלים!" (מסורת 2).

במידה מסוימת, מהחוויה והזווית האישית שלי, הדברים נכונים גם לגבי הקשר החדש שאני בונה עם אלוקים, במסגרת התכנית.
לפני שהגעתי לתכנית, אלוקים היה שולט, אחד שכועס על רוע מעללי ויכול להעניש אותי קשות. לפעמים, אלוקים היה גם קצת נשלט, אחד שאני לא שם עליו ועושה מה שבא לי בניגוד לרצונו ואזהרותיו.
מאז שהגעתי לתכנית, אלוקים ואני שותפים. אמנם, יש את מימד הכניעה בפניו, אך יש גם מימד של שותפות. אני נותן לו להיות נוכח בחיי ושותף בהתנהלות החיים שלי, וכל אחד מאתנו עושה את חלקו (הוא תמיד עושה את שלו. אני משתדל לעשות את שלי...  :D).
כמה קולע ומנוסח היטב, בעניין זה, הוא הפתגם בסוף הספר הלבן: "עבוד את הצעדים כאילו הכל תלוי בך (קח אחריות על החלק שלך), התפלל כאילו הכל תלוי באלוקים (מסור לאלוקים את החלק שלו)".

נכה בדרך כלל לא מצמיח רגל חדשה, אך נכה אהבה יכול! לשם כך עליו לצעוד 12 צעדים (אמנם, קצת קשה לנכה לצעוד, ;D אך בעזרת אלוקים והחברים, זה אפשרי!...)

תודה על זה. ובעיקר על הציטוט מהספר הגדול. פאסיבית ואקטיבית. אין, זה ככה. לגמרי. וזה, בשבילי, המקום שהכי קשה לוותר.

תודה טהרני,

בשבילי נכות האהבה שלי התבטאה בכך שלא הייתי מסוגל לתת ולהעניק באמת.
תמיד רציתי רק לקחת לקחת ועוד לקחת ואפילו כשלכאורה נתתי זה היה רק כדי לקבל.

בהחלמה למדתי לא רק איך לתת נטו מבלי לרצות לקבל בחזרה, אלא אפילו לדעת איך לתת מבלי להגיע לריצוי.
אני עדיין לומד...

לפני זמן מה ראיתי עצה באחד מספרי התכנית שיכולה מאוד לעזור באיך לתת נטו: "תנו מבלי שיידעו שנתתם..."

בהחלמה

טהרני, הימים שלי והימים שלך זהים, שלי שלך ושלך שלי. התחלתי כנראה רק כמה שעות לפניך.
ולגופם של דברים, לא עיינתי בספר הלבן ושאר ספרים שציטטת (מחכה לגירסה המקוצרת...), וממילא חסר לי הבסיס להבנת דבריך, רק זאת אעיר שיש תמיד לחתור ולחקור אל האמת, גם הספר הלבן יכול להיות אמת לאמיתה, כלשון הרמב״ם קבל את האמת ממי שאמרה. עבורי, חיפוש האמת בדברי רבותינו הראשונים, וגם האחרונים, היא חלק מה״צעדים״ שלי בינתיים, ובכל זאת אני עוקב במיוחד אחריך, וכל יום נקי שלך עושה לי טוב כי המרחק שאנו עושים הוא זהה, אם כי הדרך שונה. ואני תקווה שהיעד של שנינו  זהה (-:

ראשית חכמה היקר,

אותי למדו כאן שחצי עבודה לא תתן חצי תוצאה, אלא לא תתן תוצאה בכלל.

אני מציע לך בחום לקנות את הספר הלבן והספר הגדול באופן פיזי (לא במחשב) ולהתחיל לצעוד.

בהחלמה

הייתי שמח לשמוע שאני מכור. ולמה? כי זה אומר שאינני נושא באחריות לכישלונותיי בעבר, ואני פטור מלתת עליהם דין וחשבון עקב מוגבלותי.
אבל אינני מרמה את עצמי, השאלון הזה גרם לי לחשוב שאני לא מכור, אלא רק חסר כלים וידע להתמודדות, ותו לא.
נכון שאדם קרוב אצל עצמו, ואני נוגע בדבר, אבל כמו בתגובתי הקודמת, האמת אהובה מן הכל.
אם אני מכור, אצעד.
אם אני לא מכור, לא אצעד.

ראשית חכמה היקר,

אם אינך מכור אכן אינך צריך את תכנית 12 הצעדים ותוכל בוודאי להלחם ולהתגבר על התאווה הזו בכוחות עצמך.
נסה זאת יש באתר שמור עיניך מגוון כלים לשימוש עצמי.

אני מכור ולכן גיליתי שרק תוכנית 12 הצעדים עזרה לי באמת לחיות במפוכחות ובשפיות.
(ד"א גם אני בתחילת דרכי מילאתי את השאלון הנ"ל ולפיו לא הייתי מכור ואז אמרו לי כאן שישנם מדדים נוספים)

בהצלחה

תודה טהרני. לא פעם חוויתי את הפאסיביות והאקטיביות יחד - מול אדם אחד תנועה אחת בנפש ומול האחר תנועה שונה, ממש הפוכה. שלי ביחס לנכה מנסה להצמיח רגל,  שמעתי מאחד ממייסדי SA שהיינו הך למכורים לתאווה, גם לנו לא תצמח רגל חדשה, נלמד להסתדר עם הנכות. ולמי שטען שיש הבדל בין אלכוהול לתאווה הוא ענה שזה בסדר, מצידו הוא יכול לומר "שמלפפון חמוץ לא יחזור להיות מלפפון ירוק"...

תודה לכל המגיבים היקרים. אשתדל להתייחס לדבריכם החשובים.




תודה על החיזוקים. הרעיון של פאסיביות ואקטיביות הוא לא מהספר הגדול, אלא מ"הספר הצהוב" הכולל בתוכו שני ספרים "ההחלמה נמשכת" (ומשם לקוח הרעיון) ו"כלים מעשיים להחלמה".




ראשית חכמה היקר, שותפי למספר הימים. אני חושב שההבדל בדרך משפיע גם על היעד. יש הבדל גדול מאוד בין כניעה ללחימה, וישנם הבדלים רבים נוספים בין הדרך של התוכנית לדרך ה"רגילה" של כיבוש היצר. אני מאמין (וגם רואה בפועל מהניסיון הקצר שלי בתוכנית), שזה מקרין גם על היעד. אדם שהגיע דרך 12 הצעדים ימצא את עצמו בסוף הדרך במקום שונה מאדם ש"הרג את יצרו". כך נראה לי (אולי לותיקים יותר יש מה להוסיף בנושא).




מצטרף להמלצה...  :D




אני מאוד מסכים עם דבריך, ותודה לך על העמדת דברים על דיוקם. עם זאת, אני עדיין סבור שהמתקדמים בתוכנית (כמוך! ) הם לא בדיוק כמו נכה בכסא גלגלים והוא מוגבל בתנועה, אלא כמו נכה שיש לו רגל חילופית, שאם יתחזק אותה באופן יומיומי, יוכל להתנהל ולהתנייד, פחות או יותר כאחד האדם (מלבד העניינים הקשורים לתיחזוק הרגל החילופית). בדומה למה שכתוב בספר הגדול על כך שאלכוהוליסט בהחלמה יכול להיכנס אפילו לבר, ובלבד שהוא יודע שאסור לו לשתות.

רציתי להוסיף משהו מעניין בהקשר זה, שאמר אחד החברים בקבוצה הטלפונית של מוצ"ש ב-23:00.
(ביקשתי ממנו לפרסם זאת בשמו, אך הוא לא רצה. כנראה, הוא העדיף להעמיד עקרונות לפני אישיות ).

אותו חבר תיאר מצב שבו איזה זבלן הוא ספונסר של איזה מיליארדר...
הוא הוסיף ותיאר כיצד אותו מיליארדר עומד לבצע עסקה של מיליונים, והספונסר הזבלן מוריד אותו מזה בטענה שמדובר בעסקה עם המון פגמי אופי...