בספר 12 ו12 נכתב שבתקופה הראשונה כשהוקם AA רק המקרים הנואשים ביותר קיבלו את האלכהוליזם כמחלה, מי שהצליח מהם להחלים היו "אלה שדבקו בעקרונות AA באותו להט בו ייאחז אדם טובע בקרש הצלה". זאת הסבה שבספר הגדול הסיפורים הם על מקרים קיצוניים. באותה תקופה המקרים הפחות נואשים נכשלו, הסבה "מפני שלא היו מסוגלים להודות בחוסר אונים".
עם הזמן הסיפור השתנה והצליחו לעלות על דרך גם מקרים פחות קשים. בהמשך גם אלכהוליסטים פוטנציאלים קיבלו את עצמם כחולים וניצלו דרך תוכנית 12 הצעדים, מתוך הבנה שהם חסרי אונים.
לפי מה שנראה החלק השני של הצעד הראשון "איבדנו שליטה על חיינו" היה הרבה יותר קשה לעיכול לאלו שלא הגיעו לשפל המדרגה, הדרך שהיתה מקובלת אז היתה לומר לספקנים "אולי בכל זאת אינכם אלכהוליסטים למה שלא תנסו לשתות בצורה מבוקרת, מבלי לשכוח את מה שסיפרנו לכם על אלכהוליזם?" ולאחר ניסיונות נפל החבר היה חוזר משוכנע במחלתו.
כיום לא שולחים חבר חדש- לכל הפחות בSA- לסיבובים נוספים, וגם כאלו שיכולים אולי להסתפק ביחס למחלתם נשארים על פי רוב ועובדים תוכנית, הסיבה כפי הנראה נעוצה בשמיעת מסרים ובלמידה מאלו שכן הגיעו לתחתית באופן הברור ביותר,מי שרואה בעצמו את אותם תסמינים מקבל את מחלתו גם אם היא בתחילתה.
אלא שממה שראיתי ושמעתי, הכרח הוא לעשות את הצעד הראשון במאה אחוז, כפי שנאמר שם "רק מעטים יאמצו בכנות את תכנית AA אלא אם כן הגיעו כבר לשפל... לא, האלכהוליסט הממוצע, שהוא אנוכי לחלוטין איננו מעונין כלל בתוכנית כזו- אלא אם כן הוא מודע לכך שלגביו, אותה תוכנית היא ענין של חיים ומוות".
הגעתי לתכנית כשברור לי שאני חסר אונים ואיבדתי שליטה על חיי, אף על פי כן לקח לי זמן לתפוס ולקבל את זה שאני חולה, זמן נוסף עד שהחלטתי לדבוק בעקרונות כאדם טובע בקרש הצלה, אבל כל זה הכרחי כי בלי זה לא שייך לעשות את הצעדים.
