בשבועות האחרונים, לאחר שמיעת מספר מסרים של סדנת צעדים של חבר בשם סקוט ל. מארה"ב, התחדד לי משהו ביחס לדרך להתמודד עם טינות בספר הגדול
להבהרת הדברים, אפתח במעשה שהיה השבוע:
"למה היא לא יצאה כבר מהבית? התפללתי מוקדם, רציתי כבר ללכת, היא ידעה את זה, אמרתי לה שאני הולך להתפלל כדי ששנינו נוכל לנצל את הבוקר, והיא...מתארגנת לאט פתאום...כשאני חוזר אני שומע אותה אומרת לי, אתה לוקח את הילדים למעונות, כן? אני נרגז בתוכי, איך היא לא מתחשבת בי. כשהיא צריכה לצאת היא מתארגנת בחמש דקות, אבל עכשיו, פתאום חצי שעה!! וקמתי מוקדם, ואני עייף, והכל בשביל להצליח, ועכשיו בגללה הכל משתבש".
ננתח מעשה זה לפי ההגיון המבני של 'צעד ארבע' בספר הגדול [אני נצמד לספר הגדול כדי להדגיש את ההדרכה של סקוט].
יש לי טינה על: אשתי.
היא פגעה בי: תעסוקה (אני תכננתי כל השבוע לצאת מוקדם כי היו לי שינויי תוכניות והייתי חייב להשלים את הזמן הזה), שאיפות (אני צריך לעמוד במשימות שלי, אני לסיים חלק מהמטלות שעוד יש לי היום).
[סקוט ל. הדגיש כי אין להאריך את החלק הזה, משום שהוא עשוי להעצים את הטינה, ולתת לכאב לבעבע, אני באופן אישי סבור שהדבר תלוי בסוג האדם שכותב צעד ארבע (שני אבות הטיפוס מאופיינים בספר 12 ו12 בפרק על צעד 4) - האם הוא מורגל בביטויי כעס על אחרים או שהוא בדרך כלל מורגל בביטויי כעס ואשמה על עצמו].
כעת הספר הגדול אומר לנוח רגע, ולהתחיל להתבונן על האירוע מנקודת מבט אחרת.
עד היום, במרבית הפעמים מייד הייתי מתייחס אל 'החלק' שלי. סקוט הדגיש שבספר הגדול ישנו שלב נוסף, הכרחי ביותר.
קודם כל, הבהיר, ברגע שאני מתייחס אל 'החלק' שלי, אני מניח שיש 'חלק' למישהו אחר, כך שאני משמר עדיין את הטינה.
לפני שאתייחס ל'שגיאות' שלי (שימו לב: לא החלק שלי, השגיאות שלי), עלי קודם כל להתחיל את התהליך המרפא של הסליחה לאותו האדם שפגע בי.
אני עוצם עיניים, ומתפלל: אבא שבשמיים, בבקשה ממך, אני יודע שאשתי חולה מבחינה רוחנית [והראיה: שהתנהגותה גרמה לי לטינות], בבקשה ממך, תן לה את מה שאני רוצה כרגע: שלווה לקבל את המציאות בתנאים שלה, אומץ להתמודד עם שינויי תוכניות מהירים, אורך רוח נפשי לשאת התנהגות לא צפויה של בן הזוג שלה, הענק לה מטובך' [כאן, ההדרכה היא להיות יצירתי ולהאריך דווקא].
למרבה ההפתעה, לעתים משהו שם זז. אם הוא לא זז, ואני לא מצליח לומר את התפילה בכנות, עלי להמשיך להגיד אותה בכל פעם. הרגע שבו הצלחתי לומר אותה בכנות, הוא הרגע בו אני יכול לעבור אל השלב הבא של הצעד הרביעי, בחינת השגיאות שלי.
כאשר אני בוחן את השגיאות שלי, אינני בוחן היכן הייתי לא בסדר (שהרי איני אשם בכל דבר, לדוגמה: הייתה לי טינה שילד גדול ממני הרביץ לי והעיף אותי מהמגרש שאני וחברי שיחקנו בו כשהייתי בכיתה ב', איני אשם בכך). אני בוחן אך ורק כיצד קרה שאני נעשיתי מלא טינה (כיצד בכל פעם שאני רואה את פניו, מבצבץ בתוכי רגש חמוץ ומכוער): היכן הייתי לא ישר, מניפולטיבי, מרוכז בעצמי ולא כנה.
בשלב זה יש אנשים שבודקים כיצד כל אחד מהאפיונים מתבטא בהתנהגותם. אני באופן אישי איני אוהב זאת (חושש מחוסר כנות), אני משתדל לכתוב במילים שלי את הדברים המרכזיים.
בהקשר הנוכחי: הייתי לא כנה בכך שלא הצלחתי להגיד לאשתי בבוקר את תוכניותי כי התביישתי להודות שחלק מתוכניותי קשורות לתחושה שאני חייב לרצות את המערכת בה אני עובד, רגש שהיא נוטה לבקר אותו. הייתי מניפולטיבי בכך שקיוויתי שהיא תנחש על פי התנהגותי את רצונותי ובתגובתי החמוצה למה שהיא כן הספיקה לעשות. הייתי מרוכז בעצמי בכך שלא הצלחתי לשמוח איתה שהיא סוף סוף הצליחה להתארגן בנינוחות ולהרגיש כמו בן אדם, בניגוד למרבית השבוע בהם היא ממהרת מדי.
אני חייב לומר לכם, שעד ששמעתי את הסדנה הזו (וסדנה נוספת בה הוזכרו הדברים) וניסיתי ליישמה, לא הבנתי עד כמה שלב התפילה חשוב. הלכתי (מהר מדי) אל ה'חלק' שלי, בלא לשים לב שאני מתחזק בכך טינה סמויה מחד (שהרי גם ליימח שמו הזה יש חלק!), ושאני לא מצליח להתניע את תהליך הסליחה שיתבשל בתוכי עד צעד תשע (בו אני מגיב באופן פגיע ואמיתי על מנת לחבר ולקרב ולא על מנת להימנע מנזקים ולהישרד), מאידך משום שמבחינה רגשית אני מחפש לא רק היכן 'שגיתי' אלא היכן אני 'אשם'.
מקווה שהדברים חודדו.
נתן במתנה
