המשכנו - שגינו -  הודינו - מיד!

מתוך הספר הגדול: הצעד העשירי מציע שנמשיך ונעשה חשבון נפש וכך נוכל לתקן כל שגיאה חדשה שוודאות נעשה. עלינו להתפתח בהבנה ויעילות, התהליך נמשך כל חיינו. עלינו להוסיף ולעמוד על המשמר כנגד האנוכיות חוסר הכנות הטינה והפחד. כשהם מופיעים, לא אם, כשהם. מיד נבקש מאלוקים שיסיר אותם. מיד נדון בהם עם משיהו. ובמידה וגם פגענו באחרים מיד נבקש סליחה.  נמשיך לתרגל התנהגות סבלנית ואוהבת. נמשיך לשאול את עצמנו באופן קבוע כיצד אוכל לשרת את רצון אלוקים בצורה הטובה ביותר.

מתוך הספר הלבן: "המשכנו..." החוכמה הפשוטה שבמילה האחת הזאת. המהות של הצעד הזה – ושל התוכנית – היא תהליך נמשך. אנחנו מחליפים את תהליך ההתמכרות בתהליך של החלמה והתפתחות אישית. הצעד העשירי הוא המשך של חשבון הנפש בצעדים הרביעי והחמישי, הוויתור על הפגמים שלנו בצעדים השישי והשביעי, ותיקון הפגמים בצעדים השמיני והתשיעי, כולם מבוססים על הכניעה האישית בצעדים הראשון, השני והשלישי ומבוצעים על בסיס יום-יומי ובחיים היום-יומיים.

חיי היום-יום הם הזירה שבה נבחנת הרוח האמיתית של התוכנית. לכן האישה, הילדים, ההורים והאחים, הבוס, העמיתים לעבודה וחברינו בתוכנית כולם מייצגים את ההזדמנות הגדולה ביותר ליישם את העקרונות הללו וליצור אחדות וריפוי. הצעד העשירי הוא הצעד שאנחנו מבצעים בכל מקום שבו יש לנו אינטראקציה עם אנשים, במיוחד בבית, בעבודה ובַּפגישות. שם האקשן, שם החיים, שם האנשים ושם האגו הערמומי, המבלבל ורב-העוצמה שלנו נמצא. אנחנו עושים את הצעד העשירי מיד, על המקום, קרוב לשיא האקשן ככל שאפשר. אין דרך אחרת, מהירה יותר או טובה יותר להבריא. אנחנו יושבים אחרי סצנה טעונה רגשית, ושואלים את עצמנו, למה אני מוטרד? במה אני טעיתי? מה אני עשיתי או לא עשיתי שגורם לי להרגיש כך? איך אני יכול לתקן את זה? כתיבה מסוג זה יכולה לחולל פלאים.

"טעיתי...". בין שני אנשים, זאת המילה היפה ביותר בעולם. היינו מעולים בלהגיד, "אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני רוצה אותך". זה היה קל. לעתים קרובות השתפכו המילים החוצה בזרם של רגשות מטושטשים – היישר מתוך המחלה שלנו. אבל את המילה הקטנה הזאת, המודה שהיינו לא בסדר, הכי קשה לומר. למה? למה הייתה זו המילה שדרשנו מאחרים אבל מעולם לא יכולנו לתת? למה מכל שנים-עשר הצעדים, כפרת העוולות ובקשת הסליחה מאחר הן הקשות ביותר והפחות ממומשות? למה רבים כל כך מאיתנו, גם אלה המנוסים בתוכנית של שנים-עשר הצעדים – שלעתים יודעים להתנסח היטב ושצברו שנים רבות במפוכחות – לא יכולים בשום אופן לומר את המילה הזאת?
האם זה משום שהמילה הזאת היא הקשה ביותר לאגו שלנו? האם זה משום שהיא כופפת אותנו לרמה של האדם האחר ומאיימת למקם אותנו מתחתיו או מתחתיה? האם זה משום שהיא חושפת אותנו בחולשתנו הגדולה ביותר, במה שאנחנו באמת, והופכת אותנו לפגיעים וחסרי-הגנה? האם זה משום שהמחסום שתשבור המילה הזאת אינו רק המחסום שהקמנו בינינו לבין האחר, אלא גם המחסום בינינו לבין אלוקים? (אחרת, למה אנחנו מרגישים מנותקים מאלוקים כשאנו מטפחים בלבנו שליליות חסרת-תקנה?) האם זה משום שכדי להתוודות על שפגענו באחרים, עלינו קודם להיות מוכנים לסלוח להם? ומי יכול לסלוח? סליחה לאדם אחר היא המעשה האלוקי ביותר שאנו בני האדם יכולים לשאוף אליו.

מתוך הספר 12&12: הצעד העשירי מעביר אותנו אל המפוכחות. לא רק של הגוף, של הנפש. הנשמה. כשחשבונות העבר מסודרים, ניתן להיות בהווה. בלתי אפשרי לדלג מעל "להנגאובר" רגשי. בחינה מתמשכת הכרחית למי שרוצה לחיות חיים רוחניים. תירגול סבלני ומתמיד של חשבון נפש אישי בעיצומן של "מערבולות ריגשיות", גם אם הן מוצדקות, הוא המפתח להתפתחות וחיים טובים.

לעת ערב, אולי רגע לפני השינה, עורכים רבים מאיתנו את מאזן יומנו. זה הרגע המתאים להיזכר כי אין עורכים תמיד את ספירת המלאי 'בדיו אדומה' לשלילה בלבד. יום עלוב הוא באמת היום שבו לא עשינו מאומה נכון. למעשה שעות הפעילות שלנו מלאות בדרך כלל בדברים חיוביים. כוונותינו הטובות, מחשבותינו הבונות, ומעשינו הטובים, נמצאים גם  הם מול עיננו. ייסורי הכישלון הופכים להיות לנכס. הם מדרבנים אותנו להמשיך הלאה. לאחר שבחנו כך את יומנו, מבלי שפסחנו ברשימתנו על המעשים הטובים שעשינו ולאחר שערכנו חיפוש פנימי ללא מורא ומשוא פנים נוכל אז להודות לכוח העליון על הברכות שקיבלנו ולהירדם במצפון נקי.

מתוך הספר 'צעד קדימה לפעולה': קיבלנו שבכל פעם שאנו מוטרדים אנו צריכים לשנות משהו בתוכנו. התחלנו ליישם הבלגה, למתן תגובות חפוזות, מפני שהם בדרך כלל היו פזיזות. נעשינו זהירים אפילו עם תגובות נלהבות לאירועים. עם הריכוז העצמי שלנו גרמנו לפגיעות, על ידי שהתפארנו בהצלחות שלנו, או שאיבדנו את עצמנו מתוך שאננות. השגנו מבט בעל ערך על ידי הפוגה, תפילה לבהירות ובקשה להשתחרר מגאווה מפחד ומריכוז עצמי.

שוחחנו עם חבר מפוכח נוסף לפני שהגבנו, זה אפשר לנו את הזמן והמרחב להם היינו זקוקים. הזיהוי וההודאה הכנה בפני עצמנו בדרך כלל לא הספיקה. הפחד אמר לנו שאם אנו טועים איננו שווים. להיות לא בסדר מהווה עבורנו איום על החיים. בזבזנו כמויות רבות של זמן וכוח בכדי להוכיח לאחרים שצדקנו. מה אנו מעדיפים – להיות צודקים או מפוכחים? להיות צודקים או שלווים? להיות צודקים או שמחים? חופשים ומאושרים? הודינו בשגיאות שלנו וחיפשנו את הפעולה הנצרכת בכדי לתקן את הדברים. חמדנו שחשבון נפש מתמשך מונע מטעויות ההווה שלנו להפוך לחורבן העתיד שלנו.

רק להיום אשאל את עצמי: אני מוטרד? מה אני מעדיף? מתי הפעם האחרונה שעשיתי חשבון נפש? נתקלתי לאחרונה בשגיאות שלי? הודיתי בהן מיד? ראיתי גם את הדברים הטובים שיש בי?

- - - - - - - - -

חברים יקרים, הנכם מוזמנים לשתף 'בטעויות' שלכם. ובמיוחד במה עשיתם לאחריהן.. נא שתפו בניסיונכם בצעד העשירי.

בהחלמה.

בתאווה: שוב דפקתי לעצמי על הראש בתסכול, איך לא ראיתי את זה מגיע? 'זה' הוא טרמפ לא ראוי שלקחתי. אני כבר מחלים שלא מתעסק עם תאווה ופתאום, טרמפ.. האינסטינקט שלי היה להתעלם להכחיש או להדחיק את מה שעשיתי. די מהר הראש החולה ייצר לי את האליבי המדויק להסתרה -  "הרי אני עוד עלול להזיק לאחרים" (בשיתוף, אלא מה) "יש בקבוצה חבר חדש שעשוי להתנדף מהתוכנית בגלל שאדם מחלים כמוני מעד". "ואם הסיפור הזה עוד יגיע לאשתי היא תאבד אמון מחדש בתוכנית, וזה בכלל יהרוס לנו את הזוגיות המדהימה שמתפתחת לה בזמן האחרון". ועוד ועוד.

בתוכי ידעתי שאני מספר לעצמי סיפורים ולכן הרמתי טלפון לספונסר שלי. הוא כמובן הציע לי כן לשתף: אתה נעול על זה שיש דרך החלמה אחת. ולא רק שזו טעות, היא גם עלולה להיות הרסנית. תרשה לי לשאול אותך הוסיף, מה נראה לך, היכן יש יותר סיכוי שלא תחזור לטרמפיאדה, אם תדבר על זה או אם תחנוק את זה? בכנות עניתי, אם אשתוק. כך זה היה עד שבאתי לתוכנית. יופי, אם נסכם במשפט קצר - חבל על הטרמפ, עוד יותר יהיה חבל, אם לא תשתף עליו.

שיתפתי. היה לא נעים בכלל. הזעתי כמו סוס. אבל גדלתי. כבר הרבה זמן שאני לא עוצר בטרמפיאדות.

בזוגיות: עוד פעם הקטנתי את אשתי. לא הייתי צריך לעשות יותר מלסנן "נו, מה עכשיו" במבט המיוחד שאומר 'יאאלה איזה מטומטמת'... השקט שהשתלט ברגע על הסלון הבהיר לי שפעם נוספת פעלתי ממקום חולה. מבלי משים פגמי האופי המשמעותיים שלי שליטה שיפוט ביקורת וחוסר פירגון פגעו במי שכרכה את גורלה בגורלי. וזה היה פחות משתיים עשרה שעות אחרי שביקשתי ממנה סליחה (הספונסר, אלא מה?) על כך שעמדתי במטבח עם החשבון של הקניה השבועית בסופר והרציתי לה על הביזבוז הפזרנות וחוסר ההתחשבות שלה במצב הכלכלי המשפחתי...

היא לא אמרה מילה, אבל העיניים שלה הרסו אותי. הם צרחו לעומתי - "מה לעזאזל אתה רוצה מהחיים שלי", ושוב, הסנריו הרגיל: טלפון לספונסר, כתיבת חשבון נפש אישי. מתוך שימת דגש על פגמי אופי הפעילים (כך הבנתי שמאחורי הצורך שלי בשליטה יש המון פחד) ואז השורה התחתונה - 'לך לכפר'. אולי די אמרתי לו, עד מתי אפגע ואתנצל?! זה הופך להיות חסר טעם. איזה ערך יש לכפרה שלי? הוספתי (בפרץ של רחמים עצמיים) תגיד, המשכתי בתנופה, עזוב לכפר, בנאדם מחלים לא אמור להפסיק לפגוע? הוא חייך, שמע, עד כמה שאני יודע אנשים טועים. לטעות זה אנושי. בלי קשר למכורים והחלמה. ואם כבר אתה מדבר על החלמה, ממה שאני מבין, היא מתבטאת במהירות שבה האדם מבין שהוא טועה ומתקן את הטעות שלו.

שים לב, לא כתוב בצעד 'ואם' שגינו. עד כמה שאני יודע נכתב 'וכששגינו', בהכרח נשגה. כל מה שחשוב הוא מה שאנחנו עושים עם השגיאות. ראינו אותן? הודינו בהן? זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות. השאר שייך לכוח העליון. תבקש ממנו את הכוח, יש לו. מי ייתן ונמצא אותו עכשיו. אל דאגה, אתה בדרך. אם לפני זמן היית קולט את הפגיעות אחרי שבוע או יומיים כעת אתה כבר רואה בזמן אמת את העיניים משלה, וזה המון... וחוצמיזה, עם הזמן אתה תתחיל לעשות טעויות חדשות...
וואלה, צדק.

בבנק: לאחר חיפושים ולבטים רבים, הודאות בחוסר אונים ומסירות אינספור, עשיתי את זה. בשעה טובה ומוצלחת הצלחתי להגיע אל עמק השווה עם המציאות וחתמתי עם אשתי על מסמך המאשר שרכשנו קורת גג. כדי שהנכס  גם יהיה שלנו ויעבור על שמנו נזקקנו לקחת הלוואה - משכנתא. מלאים מעצמנו פסענו אל בנק שמתמחה במשכנתאות, בטוחים שרק לנו חיכו. ומהר מאוד התבדינו. התור הבלתי נגמר הנחית אותנו אל הקרקע, קלטנו באיחור מה שיום ארוך לפנינו. חשבנו להעלם, אולם העובדה ששנינו ויתרנו על יום עבודה גרמה לנו לתלוש מספר מהמכשיר המיועד לכך, ולהתיישב בתסכול על כיסא הממתינים. הייאוש גדל כשהבנו שלשרות עשרות הממושכנים בהתהוות הנוכחים בתור עומדים שלושה פקידים בלבד. שום דבר לא זז שם. לא השעון, לא התור וגם לא הפקידים. הם נראו שבעים ועייפים, כאילו התור העצום גורם להם לוותר על הניסיון לתת שרות.

הודיתי בחוסר אונים מיד. שיתפתי את אשתי ברגשותי, שטחתי בפניה את תחושת התסכול שלי מול הממסד והמערכות הציבוריות מאז ומעולם. זה עזר. כשחשתי שוב את הכעס מבעבע שוב הודיתי. הפעם גם התקשרתי לחבר מהתוכנית וקיבלתי על עצמי לבלום למשך חצי שעה... כשהיא חלפה (פרק זמן שהרגיש לי כנצח) ניגשתי אל אחד מהפקידים ושאלתי בעוד כמה זמן נראה לו שיגיע התור שלי. הוא משך בכתפיו בלקוניות ואמר 'שזה יקח כמה זמן שזה יקח'. רתחתי. הרגשתי שמזלזלים בי. שאני לא ראוי לקבל שרות. רגע לפני שאני מתפוצץ ביקשתי ממנו שיקום ממקומו ויראה כמה ממתינים יש. וכשהוא מלמל בחצי פה שהוא עכשיו לא יכול לקום, הסתכלתי עליו במבט רב רושם (האיש היה שמן. מאוד) ואמרתי לו, אה, תעזוב אני מבין למה... ובהפגנתיות הלכתי ממנו.

האיש האדים עד שורשי שערותיו, ושלח אותי להמשיך את ההמתנה עם 'מתנה' מוכרת - רגשות אשמה ובושה נוראיים. אשתי המסכנה הצטנפה לה בפינה בלי לשמור על קשר עין איתי. מה שגרם לי להבין שהפעם ברח לי חזק מדי. יצאתי החוצה ושיתפתי את הספונסר (לא, אל תרוץ להתנצל, קודם תכתוב על זה צעד 10, חוצמיזה יש סיכוי שגם הוא צריך 'להתקרר') כתבתי. ואז הבנתי שאני פשוט לא יודע להתמודד עם זילזול ודחיה. אני מפרש אותם כיום ולכן מגיב מולם בתוקפנות.

אגב, בפעם הבאה שהיינו שם (כן, גם אז היה תור. ענק) ניגשתי אליו - הוא זכר אותי, ועוד איך - אמרתי לו שטעיתי באופן שבו התייחסתי אליו ושאני מיצר על כך שלא כיבדתי אותו ושאלתי איך אוכל לכפר על  הפגיעה בו. הוא חייך, ובטוב לב  מיוחד (של שמנים) אמר שהוא מבין את התסכול שלי מההמתנה הארוכה וזה בסדר..

שגיתי, ובחסד הודיתי בכך מיד ויכולתי לתקן את השגיאה.

מיוחד ומעניין, אבל שאלה:
למה לעשות עניין מכל טעות? אצלי למשל קורה פה ושם פליטת פה או אירוע שהיה יכול להתרחש בצורה משופרת יותר, ובגלל שאני לא מצפה מעצמי להיות מושלם, ובעיקר בגלל שהנוכחים לא התייחסו ל״תקלה״ או התייחסו ושכחו כעבור דקה, למה לענות את עצמי יותר? לכשעצמי די לי בהפקת הלקחים להבא וחסל.
אסירות היקר ברור לך שזה רק ללבן את הנושא, אין זו הצעת ייעול ולא מתיחת ביקורת.

שאלות טובות. אנסה להשיב. הצעד העשירי מכוון אל הצמיחה. ההתפתחות. ההסתגלות אל אורח חיים אחר. לא עוד טיאטוא. הסתרה הדחקה. כן עו ועוד שימת לב. כמובן שמי שיהפוך אובססיבי בחשבון נפשו יחמיץ את הנקודה ולמעשה ישתעבד לפגם אופי אחר שלו. תחילה אפנה את תשומת ליבך למה שכתבת - "אני לא מצפה מעצמי להיות מושלם". אני כן מצפה... הפרפקציוניזם הינו מהבוטים והבולטים שבפגמי האופי שלי. לדוגמא, הכתיבה כאן בפורום. כתבתי פה מאמרים ותגובות עם טעויות כתיב שאיני מתקן במכוון. כל זמן שניתן להבין את הרעיון, לא אערוך את ההודעה. השגיאה בולטת לי לעין וכשאיני מתקנה ניצלתי את ההזדמנות לגדול. בקיצור, היכולת שלי לקבל את עצמי עוברת דרך ההודאה באי מושלמותי.

רצוי שאוסיף באמת בחלק מהמקרים (בעיקר במקומות שאני נשאב להלקאה עצמית הרסנית) ובמיוחד היכן שהתחושה היא 'לענות את עצמי', אכוון אל 'הזרימה', לא להתעכב על טעויות אנוש סבירות. כל מקרה לגופו ובהתייעצות. הרעיון הוא שמכל התרחשות, מכל סיטואציה ניתן לצמוח. ההתייחסות או אי ההתייחסות של אנשים אל מה 'שעוללתי' אינן העניין. נקודת המבט, המיקוד, עובר אל העצמי שלי ופעולותי. לומדים לעשות זאת אל מול העבר בצעד הרביעי (מניסיון, כדאי לך!) ואל מול ההווה בצעד העשירי.

לסיום, שים לב למוטו המרכזי - "האם אני מוטרד". למדנו שעלינו לפתח יכולת להפעיל נכון את המצפון. לא עוד אשמה רעילה ובריחה מאחריות. חשבון הנפש הזה התגלה כאחד הדרכים היעילות לפיתוחו של מצפון מאוזן.

על גל לא קל,
שאלה יפה.

אני מניח שלכן צעד עשר נמצא רק בצעד העשירי... כי אחרי הדרך עד לשם התיקון של אעויות מגיע ממקום בריא של קרבת אלוקים. ולא מהמקום החולה של הלקאה עצמית ורגשות אשמה ובושה. זו הסיבה שזה לא הצעד הראשון והשני.
אני עוד לא הגעתי לצעד 10. אבל כשנגיע לשם נבין את המקום הזה. נאהב את חשבון הנפש.

התרגשתי מהדרך שאתה עושה,
מפחיד אותי מהדרך שאני אמור לעשות,
תודה על הכנות מהשיתוף הפנימי מחיי יומך, זה עזר לי מאוד.