מחכה לשקט הזה שיעטוף אותי
ויגיד לי הנה זה בא
מחכה לרוח הזו שתנשוב על פני
ותרגיע את הסערה
אני בוער מבפנים וכל תמונות חיי
עולות מתוך הבעירה
מחכה לשקט הזה שייתן מים קרים
לנפש עייפה
(אודי דוידי)
זה השיר שהתנגן לי בראש אתמול בקבוצה. בעולם של התראות חמות על כל אימייל, נדנודים מהפלאפון על כל ציוץ בטוויטר ובדיקה לא פוסקת של ההודעות בווטסאפ, הקבוצות הן אי של שפיות. למשך שעה או שעתיים הפלאפון נמצא במצב שקט, אבל לא על מנת להמשיך לבדוק אותו כל הזמן אלא כדי להיות נוכח כאן ועכשיו. להשאיר את הלחצים בחוץ, להביא את עצמי פנימה כמו שאני, עם הההצלחות והכשלונות, הקשיים והרגעים הטובים יותר, להיות שם בכנות שקטה.
כל השבוע אני "מחכה לשקט הזה שייתן מים קרים לנפש עייפה".
הקבוצה של מוצאי שבת היא קבוצת הבית שלי, וביום רביעי בערב יש לי רגע כזה שתופס אותי כל שבוע מחדש כשאני מבין שעוד שבוע עומד לקראת סיום, והנה תיכף מגיעה ההזדמנות הזאת פעם נוספת. תיכף תבוא ה"רוח הזו שתנשוב על פני ותרגיע את הסערה".
אני לא מכיר אף מקום בחיים שלי שהאנשים בו "נוכחים" כל כך. אף אחד לא מציץ בשעות כל רגע לראות כמה זמן נותר, אף אחד לא יושב על קוצים, וכולם מקשיבים, משתפים ופשוט נמצאים שם. בעולם שלי זה מצרך נדיר. האינטנסיביות של החיים רק גוברת עוד ועוד, והכל הופך להיות יותר זמין, יותר מהיר ויותר "דחוף". אם בעבר היינו שולחים מכתבים בדואר ומחכים כמה ימים לתשובה, אחר כך הגיעו האימיילים, אבל היום זה כבר מיושן, ותוכנות המסרים המיידיים מחוברים אליי באינפוזיה ישירות לוריד.
לחכות עד שאגיע למחשב כדי לבדוק אימיילים? באיזה עולם אתה חי? גם אם הייתי במשרד לפני שתי דקות ובדקתי אימיילים וכעת אני בנהיגה וזה בכלל מסוכן להשתמש בפלאפון, אני לא מסוגל להפסיק את התנועה הבלתי רצונית הזאת של הההצה במכשיר לראות מה חדש.
הפכתי למכור להסחת הדעת. לא פלא שבעולם שלנו יש כל כך הרבה ילדים עם קשיי קשב וריכוז, אם הדוגמא שאנחנו מראים להם היא הכי רחוקה מהמילים האלו "קשב וריכוז". כל כך הרבה פעמים חזרתי הביתה מהמשרד אחרי יום שלם, וגם במשך השעה שהייתי עם הילדים עד שיילכו לישון, הייתי איתם באופן חלקי מאוד כי את רוב הזמן חלקתי עם הפלאפון שלי. אחר כך אני מצטער על זה, אבל ביום הבא שמגיע אני פשוט לא יכול להימנע מתשובה "רק למייל אחד כי הוא באמת דחוף".
לכן לא פלא שאני מחכה לשקט הזה. כאן אני לומד לנקות את הראש ולהיות כאן ועכשיו. השעות שאני נמצא בקבוצות הן ההשקעה הכי רווחית שיש לי בחיים, והמרוויחים הם לא רק אני אלא גם אשתי והילדים, העמיתים בעבודה והחברים מהחיים. בלי החיבור הזה לחיים שפויים של שקט ושלווה, אני לא באמת קיים. רואים אותי ומדברים איתי אבל אני קיים רק באופן וירטואלי כי באותו זמן הראש שלי נמצא במקום אחר, בזמן אחר ועם אנשים אחרים.
עוד רגע יגיע השקט הזה
שישתיק את לבי הסוער
נוגע לא נוגע בשקט הזה
כמו גל שהולך וחוזר
וכשהוא יבוא הסדקים שבלב
יזכירו שפעם היה שם כאב
אז אדע שאני שלם
(אודי דוידי)
