חגים. המון נכתב עליהם, ורבות עוד ייכתב. לטעמי הסיבה לכך היא שהם, החגים, מפגישים אותנו עם המון זוויות שלנו. במאמר הזה אתן לכם הצצה לזווית נוספת לחג שלי. לחג הלא שמח שלי ליתר דיוק. עברו עלי יומיים ממש לא שמחים. כל מה שניסיתי לא עזר. היה לי לא נעים. בכלל. למרות הקושי זכרתי כל הזמן שלמרות שמרגיש לי שהסוף שלי הגיע, המצב הזה - זמני. ושאבשלי למעלה רוצה אותי ככה. לא שמח. למה? כי כנראה יש לי מה ללמוד גם מהמצב הזה. להיכן לגדול. קיבלתי את זה שאני לא שמח. הרפיתי באמת ממה שחשבתי שאמור וצריך להיות, ודווקא אז הוכנס ה (לא) לסוגריים, והחג הפך עבורי לשמח.
אבל בל נקדים את המאוחר. קחו נשימה ארוכה (הפוסט ארוך) ושיהא לתועלת.
הבלאגן הרגשי שלי התחיל כשאשתי החליטה שהשנה אין לה כוח להכין ליל סדר ושאנחנו צריכים להתארח. התלבטתי, מצד אחד ליל הסדר של השנים האחרונות הוא ליל שימורים אמיתי עבורי. זכיתי וכבר כמה שנים אני מרגיש בן חורין. גם את הבן וגם החורין. ומצד שני אשתי רוצה... נתרציתי. הבנתי את הקושי שלה וסיכמתי עם ההורים שלי 'שאם לא יבנה המקדש', נהיה אצלם. אבל נסיבות שלא בשליטתם ביטלו את האפשרות הזו. כבר החלטנו שנישאר בבית ואז הסתבכנו עוד פעם. חברים קרובים מאוד הזמינו אותנו אליהם.
שוב, מצד אחד היה לי ברור שזה לא יהיה אירוע אינטימי פרטי ומשפחתי אלא משהו אחר, אבל מצד שני אשתי... היא מצידה החליטה שהיא משאירה לי את ההחלטה אבל נתנה לי להבין הייטב מה היא מעדיפה 'שאחליט'. התייעצתי, נאמר לי שלא כדאי להיות נעול על סגנון אחד של מפגש עם אבא. לחיבור איתו יכולות להיות חוויות שונות ומגוונות. הרגשתי מספיק יציב רוחנית והודעתי למזמינים שאכן נגיע אליהם לליל הסדר.
ההתחלה היתה מבטיחה, הלכנו להתפלל תפילת ערבית בבית פרטי. אצל אדם חולה שלא יכל לצאת מביתו. אמנם הצטערתי שדווקא בלילה היחידי בשנה כשאפשר לשיר את ההלל ברוב עם מהלב הוא הולך להיאמר על ידי במניין מצומצם. אבל אז, חמלתי על האומלל שנזקק למניין בביתו ולא יכול אפילו לדדות ממנו לבית כנסת קרוב והוטב לי. וכשהחזן אץ לו בין המילים, זכרתי שאהבתי כי ישמע השם את קולי ותחנוני, ולא משנה היכן גופי נמצא, רוחי משתכנת במקום בו אני חפץ להיות. ואני רציתי להיות עם אבשלי קרוב. דקות ארוכות אחרי שסלון ביתו של החולה התרוקן עמדתי אני והתנגנתי לי ביחידות. אודך כי עניתני ותהיה לי לישועה. הרגשתי אותה. את הישועה.
הסדר התנהל אחרת ממה שאני רגיל וזה היה בסדר. גמור. זרמתי, לא מובן מאליו. מראש הצהרתי 'שאשב ליד כיסא הנהג', ביקשתי מבעל הבית שיוציא אותי ידי חובת סיפור יציאת מצריים לילדי, ודבקתי בהחלטתי. האיש ניהל את הסדר כפי ראות עיניו וזה היה נפלא. לא יצאתי מגדרי כשהכוס השניה (מגיד) הפכה לכוס שלישית (רחצה...) על ידי מי שאני אמור לספר לו את יציאת מצריים... וגם לא כשהיא התרוקנה על ידי הבן השני בפעם השלישית. הייתי נוכח. נחוש ששום דבר לא יוציא לי את המיץ. אפילו לא הענבים.
בכנות אציין שלמרות שלפרקים התרגשתי, לא היו לי האורות והברקים 'בנשמת' כבשנים עברו. גם לא הייתי עד הסוף בתוך "כי לו יאה", ובכלל קרסתי עוד לפני שיר השירים, והייתי עצור ולא חשוף אבל היה לי מחובר. ראיתי שלאשתי טוב וזה הספיק לי. היה לי ברור שבאמת אפשר לקבוע דייט עם אלוקים בכל מקום.
הקריזה התחילה בבוקר. ישנו בממ"ד ומבעד לדלת הנעולה המארחים לא הצליחו להעיר אותנו. קרוב לעשר בבוקר מצאתי את עצמי אומר הלל על ספת סלון עצוב. בדרך חזור 'זה' התחיל. הגדול רב עם הקטן על שטויות ואני נבחתי עליו שזה לא מתאים. זאת אומרת שלא מתאים שאנבח עליו, רק שאגער בו... הבנתי שהעצבים שלי לא קשורים למתרחש וניסיתי למנוע את הקטסטרופה הבאה. ביקשתי אשתי שתבטל את התוכניות למחר - טיול לספארי עם השווער ומשפחתו – היא סירבה בטענה שלא מגיע להם שנבטל, "נתפלל ויהיה בסדר".
התפללתי. ביקשתי. הודיתי בחוסר אונים מול הרגשות שלי ו... יצאנו לדרך. ובאמת היה בסדר, עד שהפקקים שיגעו אותי. סימסתי לחברים. זה לא היה משו. התור בגוב אריות (תרתי משמע) איים להעלות לי את הטורים לגמרי. שלושת רבעי שעה המתנה בשביל כמה סְפק אריות לא היו אטרקטיביים מספיק.. שוב התפללתי, שוב עשיתי הפוך – נתתי קצת תפוציפ'ס לבת היענה (והזדהיתי איתה לגמרי) ונרגעתי. או יותר נכון חשבתי שנרגעתי. כי ההמולה העצומה לא באמת אפשרה לי להירגע לרגע. זה התחיל בחיפוש מייגע אחר מקום לשבת ולאכול, והמשיך עם הקטן שנעלם אי שם ליד הפילים ורק פרצופו המבועת שטוף הדמעות מנע ממני לחבוט בו מדין 'חינוך' למען יראו ייראו. וכשהגדול צבט את הבינוני ליד הקופים שאחד מהם התחיל לאונן, והצבים החליטו להתייחד, אני הפכתי לקרנף.
הקפיץ שלי נמתח לגמרי, ובמצב הזה שכחתי מה זה להיכנע ונלחמתי. בתאווה שבאה (בכמויות!) מבחוץ. ובמיוחד ברגשות שלי. עדיין סתמתי ת'פה אבל איפה אני ואיפה החלמה. חסר סבלנות דברתי עם חברים וספונסיים שהתקשרו, כתבתי גם סמסים בעצמי, אבל יכולתי להבחין שאני פקעת עצבים, שאיבדתי ת'פרופורציות והיגון השתלט עלי. הייתי בדרך לאבדון. וכשדקות לפני הנחיתה בבית אחד הילדים זילזל באחיו, התפוצצתי. לא יכולתי לסבול את הנימה של דבריו ושטפתי אותו עד העצם. יחד עם כל התסכול שלי מכל היום המזעזע הזה.
ראיתי את זה בא, ידעתי שאני הולך לטעות בצורת הדיבור שלי, הבנתי מהיכן זה יגיע, ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות בהקשר לזה. אכלתי ת'לב. כח אני מצפה מעצמי להתנהג אחרת. 'וכמחלים דגול' ידעתי גם שזה לא הזמן לכפר בפני הילד על ההתפרצות שמא תבוא אחת נוספת... זזתי. עד שאשתי היקרה אמרה לי "אולי כדאי שתלך לקבוצה". התעצבנתי גם עליה. קודם את מכריחה אותי ללכת למקומות שלא בא לי, עכשיו את גם יודעת שקבוצה תועיל לי? די. תעזבי אותי בשקט. התיישבתי לכתוב צעד 10 (כמו צעד 4 – חשבון נפש עצמי – רק שהוא על חוויות של ההווה) ולא הבנתי מה אלוקים רוצה ממני. ברור שלא הייתי צריך להתפרץ על הילדים שלי, אבל לא ידעתי מה עוד יכולתי לעשות. בשורה התחתונה התנהגתי בהתאם למה שלמדתי - פעלתי בדיוק 'לפי הספר'.
היה לי ברור שיש פה משהו שאני מפספס. התפללתי שאנצל את ההזדמנות ואגדל. הספונסר היה לא זמין (יו"ט שני של גלויות) אז דברתי עם מישהו אחר. ואז הבנתי שקצת קפצתי מעל הפופיק. שהגיע הזמן שלי. שאני לא מכבד אותי. את מה שאני מרגיש. שאני מנסה להחלים בכוח. שוב – מסיבות כאילו טובות – אני מהנדס את הסיטואציה. מרצה את אשתי. שהאשמה על החגים עברו מכריחה אותי להיות מנהל לשכת התעסוקה הפנאי והטיולים כשאיני כשיר לתפקיד. ומפה העניינים החלו להשתנות.
כשאשתי דרשה גם למחרת שנצא כולנו, הודעתי לה "חגיגית" שהם מוזמנים לצאת בלעדי. אני פשוט "לא שמיש".. זה לא מצא חן בעיניה. בלשון המעטה. "שוב אתה הורס לנו את החג"... "אתה בנסיגה"... למרות שנעלבתי ממנה, שתקתי. כשהיא המשיכה בתנופה - "הנה המכור חזר"... נשאבתי לרגע פנימה, החזרתי לה. בשני משפטים קצרים, העלבתי אותה במקומות שאני יודע שמכאיבים לה. אבל בחסד ה' הייתי נוכח גם שם. תפסתי מה אני עושה בזמן אמת, ומיד לאחר מכן שתקתי ולא הוספתי מילה. ידעתי שיבוא הזמן לכפר על המשפטים הפוגעים, אך באותה המידה אני לא צריך להתנצל על המצב הרוח העצוב שנפל עלי. אמנם הרגשתי קצת אשם מיותר ומבוייש כשהם יצאו לטייל בלעדי, אבל התייעצתי עם חבר, וידעתי שזה הדבר הנכון לי ולהם.
נשארתי בבית ועשיתי למעני דברים שאני אוהב. שכבר זמן לא יצא לי לעשותם. הספונסר כבר יכל לדבר, ואני שיתפתי אותו במה שעבר עלי ומה שלמדתי מהחג הזה. על עצמי. על ההחלמה שלי. על 'המרחב' שאני זקוק לו. על המרחבים שהמשפחה שלי זקוקה להם. ששמתי לב שהצפיות של אשתי ומשפחתי ממני, במודע ובתת מודע מעיקות עלי. מייצרות אצלי אשמה רעילה שגורמת לי לעשות פעולות שלא תואמות את המצב שלי. שלמדתי שמעללי העבר שלי לא יכולים להכתיב להווה את המציאות כל הזמן, שיש לי היכולת לבחור שלא לפעול ממנו. שאני חסר אונים מול מה שאני מרגיש באמת. אבל יש לי את היכולת לבחור שלא להגיב משם.
ואז החג נהיה ממש שמח. הבנתי למה עברתי את כל זה - בורא עולם החליט 'לקחת אותי לסיבוב' הזה כיון שעבורי זו הדרך הנכונה להגיע לתבונה המבחינה בין מה שביכולתי לשנות ובין מה שעלי לקבל. וכשביקשו ממני לתת מסר בקבוצה חיה אמר לי הספונסר שהחוויה הזו יכולה לסייע לאחרים. נסעתי. דברתי. והרגשתי שסגרתי מעגל. כמה רגעים אחרי שהתחלתי לדבר מישהו התחיל להקליט אותי. לא שמתי לב. רק בסוף הוא 'הודיע' שהקליט, בלי לשאול אותי. אסירותודה שקיבלתי גם את זה. ידעתי באופן כללי מה אמרתי אבל לא זכרתי כל מילה ומשפט. האחריות כלפי אשתי וילדי גרמה לי לומר לו שקודם אתן לאשתי לשמוע ואז אודיע לו. אשתי שמעה, נהנתה. אמרה שאין לה בעיה שאתן את ההקלטה. לא מובן מאליו.
מבלי להמעיט בגדילה מהחגים האחרים, ועם האתגר הגדול שחוויתי, לא הייתי מוותר על הגדילה מהחג הזה. במיוחד בעניין הקבלה. שלי. של המחלה שלי. של אשתי. של ילדי. של המציאות. תודה אבא על הכל. שוב לימדת אותי "ששום דבר, באופן מוחלט שום דבר, לא קורה בעולמך בטעות".
חג שמח.
